סוד הכתיבה הוא שיש מה לומר. נראה פשוט מספיק, ברור מאליו, אבל תתפלא כמה אנשים לא מבינים את זה או מתעלמים מכך. פגשתי אנשים שחשבתי שהם סופרים מוכשרים מאוד שנאבקים על היעדר משהו לומר. ישנן שתי סיבות לכך, כפי שאני רואה זאת. ראשית, ישנם אנשים המפרידים עצמם נפשית מהקהל שלהם, ולכן נקלעים למשחק ניחוש. במקום לכתוב על מה שהם חשים בלהט, מה גורם להם לאבד שינה בלילה, הם מנסים להסתובב לקהל. ואז יש פחד. בואו נודה בזה, בכל פעם שאנחנו כותבים משהו אנחנו חושפים חלק מעצמנו לזרים מוחלטים, שעשויים לשפוט אותנו ולבקר אותנו. זה יכול להיות מפחיד. בגלל פחד מביקורת, לא להיות פופולרי, ומכיוון שכל דעה שנויה במחלוקת כשאתה חושב עליה, כותבים רבים מאמצים סגנון כתיבה תפל, סגנון כתיבה קל לשכחה. הפיתרון לכך הוא פשוט: כתוב על מה שמעניין אותך באמת, תן את דעתך הכנה, שלא אכפת לך שכולם יאהבו אותך, וסמוך על שאתה לא היחיד כמוך. נקודה אחרונה זו חשובה מאוד מכיוון שכולנו אנושיים, כך שלא משנה כמה אתה עלול לחשוב שאתה מוזר, אתה לא לבד. אם אתה אוהב משהו, רוב הסיכויים שגם מישהו איפשהו עושה זאת. אני למשל נהנה במקרה מבדיה מוזרה. כשרוב האנשים רואים את אוסף הספרים והמגזינים שלי, הם מנידים את ראשם בחוסר אמון או בביטול. אפילו היו לי אנשים שאמרו לי, "אתה באמת צריך לקרוא ספרות רצינית יותר." אני יודע שמה שאני נהנה לקרוא אינו מיינסטרים, הנושאים שבאמת מעניינים אותי – מה שאנשים האמינו בו לאורך ההיסטוריה, מידת המודעות האנושית, השאיפות הבלתי תלויות באופי החייתי הנתון שלנו – אינם תקינים, אך זה בסדר ; הם עובדים בשבילי ומעלים חיוך על הפנים. יותר מכך, אני יודע שאני לא לבד כי אני בן אדם, ואם אני אוהב משהו, גם אנשים אחרים יעשו זאת. אז הסוד לכתיבה באמת הוא שיש מה לומר, והתגברות על הפחד שמונע מאיתנו לומר זאת.

עכשיו לרגע של קולומבו – אלוהים, אני יוצא עם עצמי: "רק עוד דבר אחד." עליך לומר דברים לעצמך קודם לפני שתוכל לומר אותם למישהו אחר. לאנשים רבים, אם לא לרוב, היו רעיונות מבריקים, התגלות, שכאשר מיהרו לחלוק אותם עם מישהו התפרקו. זה לא בגלל שחלק מהרעיונות אינם ניתנים לבלתי אפשרי, אלא משום שהאנשים שהיו להם לא תפסו אותם במלואם. זו אולי דעה קדומה שלי, אבל אני מאמין שאנחנו לא יכולים לתפוס ולהבין באופן מלא את המציאות שלנו, את המוח שלנו, או את עומק הרגשות שלנו לחסוך באמצעות מילים. אבל צריך להרוויח מילים, כמו כל מה ששווה בחיים, והדרך שבה אנו מרוויחים אותן היא על ידי לקיחת הרעיונות הללו בראשנו וברגשות בלבנו והעמדתם במילים שוב ושוב עד שנוכל להעביר את משמעותם המלאה, עד שנוכל לומר בדיוק את כוונתנו לומר. ואז, ורק אז, אנו מוכנים לחלוק את כתבינו עם אנשים אחרים. זה לא אומר שאנשים הולכים לאהוב את מה שאנחנו כותבים – יש כאלה שיעשו – או יכריזו עלינו סופרים מדהימים, אבל זה אומר שאנחנו נגיד את מה שאנחנו מתכוונים לומר, אולי אפילו מה שאנחנו צריכים לומר. זה דבר טוב.

פורסם על ידי Walter Lazo