שאלה. אשה שחלתה ר"ל במחלה הנוראה, ונכנסה לדכאון והיא מדברת על התאבדות, ולה חברה טובה המשוחחת עמה ויודעת לעודד אותה, החולה חושבת שמותר לה לטלפן בשבת, שואלת חברתה האם להשיב לה בטלפון כשמתקשרת אליה?

תשובה. נאמר במסכת שבת דף לז ע"ב אמר ליה אביי לרב יוסף מהו לשהות [בשאינה גרופה]? אמר ליה הא רב יהודה משהו ליה ואכיל. אמר ליה בר מיניה דרב יהודה דכיון דמסוכן הוא אפילו בשבת נמי שרי למעבד ליה. ופרש"י: מסוכן הוא, רגיל לאוחזו בולמוס וצריך לאכול מאכל מתוק וטוב. ופירש בחדושי הר"ן שאינו מסוכן גמור, אלא כיון שלפי חוליו מותר לעשות בעבורו איסור תורה ע"י גוי, כל שכן שמותר לנו להשהות בעבורו כדי שיהיה המאכל טוב וחם. והריטב"א הביא את פירוש רש"י וכתב: והוצרך לפרש כך, דאילו מסוכן ממש ליכא למימר דהוה רב יהודה כל ימיו. ומיהו אין הפירוש נכון, דהא בכל מאכל סגי ליה להוציאו מידי סכנה ולמה מחללים עליו שבת, מפני מאכל מתוק וטוב, עכ"ד. משמע מרש"י שמותר לעשות לחולה כזה כל מה שרגילים לעשות לו בחול, וכמו שכתב הרמב"ן לגבי חולה מסוכן, יעוין בשו"ע (סימן שכח ס"ד) דעושים לו כל מה שרגילים לעשות לו בחול, ויעו"ש בשער הציון ובביאור הלכה.

והנה יש לדון האם מותר לעבור עבירות כדי למנוע דכאון שעלול לסכן חיים? ונראה שיש לרפאות את החולה באמצעות גלולות הרגעה ובאמצעות שיחות המלמדות אותו כיצד להתמודד עם רצונות וכיצד מתגברים עליהם. אבל לא באמצעות חטא, ויתרה מזו כתב בחת"ס (אבהע"ז פ"ב) בדבר יבמה שנפלה לפני קטן, והביאה כתב מהרופא שאם תצטרך להמתין עד שהיבם יגדל תפול לחולי ותסתכן, ולכן ביקשה שיתירוה בלי חליצה ויבום. והשיב: אדם המתחזק כבריא ולוחש לרופא ואומר לו כך וכך כאב יש לי, והרופא שופט לפי דבריו, אנחנו לא נתיר לו לעבור על התורה, ועוד הרי הבועל עובר על כל ביאה וביאה ולא הותר רק להציל נפש, ואם כן מי ישער כמה ביאות הם להצלת נפשה? ולכן אי אפשר כלל וכלל להתיר לה, ומסיים שם החת"ס בטוחים אנחנו בהשי"ת כי שומר מצוה לא ידע דבר רע ולא יאונה כל און על ידי שמירת התורה ומצוותיה, יעו"ש.

וכך אנו נאמר בתשובה לשאלתנו, כיון שאין גבול לחילול שבת של זה, ואולי מספיק לו שיחה אחת, אם כן אין להתיר כלל וכלל לחלל שבת כדי לדבר עמה בטלפון.

לעשות עבירות כדי למנוע התאבדות

עוד יש לדון האם נסיון להתאבדות נחשב לפיקוח נפש המתיר לרופא לעבור עבירות כדי להציל את המנסה להתאבד, או שמא מה שמצאנו שפיקוח נפש דוחה איסורי תורה, נאמר רק כאשר נכרים מאלצים יהודים לעבור על חטא לדוגמא כאשר הנאצים ימ"ש הכריחו יהודים לחלל שבת, וכל מי שהתנגד להם הרגוהו. באופן זה נאמרה הלכה שפיקוח נפש דוחה איסור חילול שבת, או במקרה של מחלה מסוכנת שאז פשוט שמותר לנתח את אברי הזרע. מה שאין כן בשאלתנו אין כאן נכרים המאלצים לחטא, אלא שהם עצמם ללא כל סיבה של ממש החליטו שאם לא ימלאו בקשתם יאבדו עצמם לדעת, האם באופן זה נחשב הדבר לפיקוח נפש הדוחה איסורי תורה?

שאלה דומה התעוררה פעם כאשר מצאו בשר נבילה באטליז המוחזק לכשר, ובקשו הרבנים להסיר את כתב ההכשר מחנותו. איים בעל האטליז שאם יסירו ממנו את ההשגחה יאבד עצמו לדעת מאחר וישאר ללא פרנסה. וניכר היה שאין דבוריו בבחינת גוזמא אלא עלול הוא לבצע זאת. נשאלת השאלה האם מותר להשאיר אצלו את כתב ההכשר בגלל פיקוח נפשו, או שמא מאחר ואין כאן אונס של נכרים המאיימים על חייו וגם אין כאן מחלה, לכן אין האיום להתאבדות בכלל פיקוח נפש הדוחה את התורה ולכן יש להסיר את כתב ההכשר מהאטליז.

והנה יעוין בספר עץ חיים (מחכמי ישיבת אמסטרדאם שנדפס בשנת תק"א) שדן אודות חולה מסוכן המסרב לשתות חלב אתון לרפואתו, אא"כ ישתה גם בנו ממנו. ובספר מלמד להועיל שדן אודות אם שאיימה בהתאבדות אם בנה לא יחלל שבת, ושניהם אוסרים לעבור עבירות מחמת איום של התאבדות וכיוצא בזה שלא על פי הדין. ויש לבאר דבריהם בשני אופנים: א. אין חיוב לסייע למי שיכול לעזור לעצמו ומסרב לעשות כן וכדין "יש לו ואינו רוצה להתפרנס מן הצדקה". ב. אין להתיר איסור כשיבואו להקל גם שלא במקום פיקוח נפש, וכדעת הקובץ הערות (יבמות סימן מט סק"ז) בביאור סוגיית קמצא ובר קמצא. וכעין שכתב החתם סופר (הנ"ל). ואם כן לפי שני הטעמים אסור להשאיר לבעל האיטליז כתב הכשר כדי למונעו מהתאבדות, הן לטעם הראשון כי הוא פושע במה שגורם לעצמו להיכנס לסכנה, והן לטעם השני שיתכן שרצון ההתאבדות של בעל האטליז יחלוף והוא ישאר עם כתב ההכשר ויכשיל את הרבים. לפי זה נראה שגם בעניננו אין מי שיכריח אותם להתאבד לא גוים מכריחים אותם ולא מחלה ולכן אין להתחשב באיום ההתאבדות שלהם ואין לעבור שום חטא כדי להצילם.

(חשוקי חמד שבת לז ע"ב)