ילד שאינו יודע

בשבוע שעבר כתבנו שאדם שבע אינו מחפש אוכל, אדם בריא לא מחפש משכך [משכיח] כאבים, אך הרחבנו בעיקר בנושא שביעה נפשית, רגשית, חווייתית. במאמר זה אני רוצה

קרא עוד »

ילד שאינו שבע

אין צורך להיות פיקח גדול בכדי להבין ש: אדם שבע אינו מחפש אוכל. אדם בריא לא מחפש משכך [משכיח] כאבים. ומתוך כך אנו יכולים להבין, שכאשר הילד

קרא עוד »

אהבה עצמית

חלוקת המאמר חלק ראשון של המאמר מיועד [בעיקר] לגברים אהבה עצמית, איך לא, נושא בעל קונוטציה שלילית, נחשב בעינינו כדבר פסול ומתועב. רק כאשר אנו

קרא עוד »
מעוניינ/ת לקבל חוות דעת מקצועית חינם על הדרך שלך להצליח?

מאמרים נוספים

פירותיה המתוקים של הסבלנות…

Share on facebook
Share on google
Share on whatsapp
Share on email

סבלנות

היה זה בעיצומה של השואה הנוראה. מאירופה הבוערת הוברחה  קבוצה בת כאלף ילדים, שנקראו ‘ילדי טהרן’ – על שם משכנם  הזמני בבירת איראן הרחוקה, עד שעלו ארצה בשנת תש”ג. אלו היו  ילדים אומללים – אודים מוצלים מאש ששבעו צרות, מרדפים  ובריחות מגיל צעיר. כשהגיעו ארצה – החלו להיקלט במוסדות  שונים, שפתחו את שעריהם והעניקו לאותם ילדים מסכנים שהופרדו  מהוריהם באבחת חרב אכזרית, קורת גג ומוסד חינוכי. שלמה היה  אחד מהילדים האלה, יתום כבן 12. הוא התקבל ללימודים בת”ת  ‘רזי לי’ בבני ברק, תחת פיקוח המנהל המסור הרב רוזנשטיין.  

למרות שרמתו הלימודית הייתה כשל ילד קטן, לא רצו לפגוע בו  ושיבצו אותו בכיתת בני גילו, כשמלמדים פרטיים נשכרו בעבורו,  בכדי לגשר על הפער הלימודי העצום שבינו לבין בני גילו.

באחד הימים, החליטה ההנהלה לקחת את כל בני הכיתה למבחן  אצל רבן של ישראל, ה’חזון איש’ זצ”ל. היה ברור ששלמה לא יוכל  לענות לשאלות, בהיותו רחוק כמטחווי קשת בהישגיו הלימודיים  מחבריו לכיתה. למרות זאת החליטה ההנהלה לקחתו למבחן,  כשהם מתכננים ליידע את ה’חזון איש’ בסיפורו האישי הכאוב למען  ידלג עליו בעת המבחן, אלא שבשעת מעשה – בתחילת המבחן –  נשכח הדבר מליבם. המבחן החל. דקות ארוכות ישב ה’חזון איש ‘ ובחן את הילדים הרכים, שאלה אחר שאלה, תשובה אחר תשובה.  

פניו האירו, חיוכו הלך וגדל, הוא שפע מחמאות על הילדים הרכים  הבקיאים כל כך בחומר הנלמד. הוא הקפיד לא לדלג על אף ילד,  וכעבור כמה דקות, הגיע גם תורו של שלמה, שנשאל: ‘מה יהא הדין  במקרה כזה’? אלא ששלמה לא ענה. השתרר שקט מתוח, עמוק.  

ניכר כי אינו יודע ואינו מבין לא את הרקע לשאלה, לא את השאלה  עצמה, לא לאיזה דף היא קשורה, ובוודאי שאינו מתקרב ליכולת  להשיב תשובה… שלמה הוסיף לשבת כבוי, נבוך, מבולבל. מבטו  כזגוגית חלולה, עיניו נעוצות, בוהות, ופיו סגור באלם. בקיצור, הוא  לא בעניינים! המנהל הרב רוזנשטיין כבר חשב להתקרב ולהסביר  בלחש כי עדיף לעבור אל הילד הבא… אלא שה’חזון איש’, שמידת  הסבלנות הייתה טבועה בדמו, לא מיהר להמשיך הלאה, ואמר  בעצמו את התשובה. הסביר וגם סיכם, כביכול בשם הילד השותק.  

ואז, כאילו כל הזמן שבעולם עומד לרשותו, ביקש מהילד שיביא לו  גמרא, מסכת קידושין… כל הנוכחים עצרו את נשימתם. ביתו של  גדול הדור, מרכז העצבים של הציבור החרדי, בעיצומו של יום.  

הסלון עמוס בילדים וברבותיהם, גדול הדור יושב כאן לצידם, אך  הוא עוצר את הכל, מקרב אליו את הילד, ומתחיל ללמוד אתו  במתק שפתיים, סוגיה קצרה וקלה בדף ל’ במסכת קידושין:

‘תנו רבנן,’ אומר ה’חזון איש’ בקול מתוק מדבש, וקורא מדברי  הברייתא מילה במילה. ‘איי איי איי,’ מתמוגג ה’חזון איש’ וכובש גם  הילד בהמייתו: ‘נמשלה התורה לסם חיים!’ ה’חזון איש’ קורא,  ומסביר בנועם: ‘התורה היא כמו תרופה, סם חיים! כל זמן שאדם  מחובר לתורה – הוא מוגן ושמור, איי, תראה איזה יופי, הקב”ה  אומר: ‘בראתי יצר הרע – בראתי לו תורה תבלין!’ הבנת בני  יקירי ‘?– שואל ה’חזון איש’ באבהיות. הילד מהנהן. הנה, סוגיה  ש’הבין’… ה’חזון איש’, גדול הדור, לימד אותו את ה’סוגיה’ המורכבת  הזו במתק שפתיים, כמלמד דרדקי. ה’חזון איש’ מיסב שוב את פניו  לכולם, ומול כל הילדים והמלמדים, הוא שב ואומר לילד: ‘אם כן  בני, הבה נראה את ידיעותיך! למדני נא את סוגיית ‘תורה תבלין’!’…  ושלמה, מחוייך מאי פעם, מתיישב לצידו ו’נותן שיעור’ לאותו גאון  עולם שכל מבועי התורה פתוחים בפניו… הוא קורא את דברי  הגמרא, מסביר ומנמק – כפי ששמעם אך לפני שעה קלה, וה’חזון  איש’ מתמוגג מכל מילה, מעודד בחיוכים מבינים… ‘אהה! ‘– קורא  ה’חזון איש’ כששלמה סיים, ‘גאון עולם צומח לנו פה, ילד שלמד  סוגיה במסכת לא מוכרת, קלט אותה היטב בפעם הראשונה,  והיטיב להסבירה ולבארה, חילך לאורייתא! ‘– מחמיא ה’חזון איש ‘ בחום, כששלמה מסמיק מהתרגשות… ‘רבותיי! ‘– אומר ה’חזון איש ‘ למלמדים ולמנהל הנרגשים, ‘שימו עין על הילד הזה, כי לגדולות  הוא נועד! איזו יכולת קליטה, איזו הבנה, איזו יכולת מסירת שיעור…

ממש מפעים! ‘– אומר ה’חזון איש’, מוסיף להחמיא בכנות, לעודד  בהתרגשות, לדרבן בעוצמה, לבנות את נפש הילד שלפניו…

כשהסתיימה הבחינה, קרא הרב רוזנשטיין אל הצוות ואמר: ‘ראו נא! 

יותר משנבחנו הילדים אצל ה’חזון איש’, אנו קיבלנו שיעור בסבלנות,  באורך רוח לכל ילד. רבם של ישראל, גאון שאין כמותו, ויש לו את  מלוא הזמן, הסבלנות והקשב, להעניק לילד זר טעם בלימוד,  לעצור את כל תוכניותיו כדי להחמיא לו ולבנות את נפשו!’ שלמה הוסיף ללמוד בת”ת ‘רזי לי’ עוד כמה חודשים, ואחר כך נדד  ללימודים במקום אחר. כעבור כמה שנים, השתתף הרב רוזנשטיין  ב’הקפות’ שנערכו בליל שמחת תורה בהיכל ישיבת פוניבז’. כמנהג  רבות מהקהילות, הכיבודים ב’הקפות’ נמכרים לכל המרבה במחיר,  וכאן – בהיכל הישיבה – הם נמכרים לכל המרבה במחיר דפי  גמרא. החל המכרז על הכיבוד הראשון. ‘מאה דפי גמרא ‘– הכריז  הגבאי כמחיר התחלתי, ומיד החלו המתמידים בישיבה להתמודד.  

אחד צעק כי הוא מתחייב ללמוד 150 דפי גמרא בחצי השנה  הקרובה, רעהו צעק 200, והמחיר הלך ועלה בהתמדה. 300, 400,  480, 490, חמש מאות! – ‘500 דפי גמרא פעם ראשונה, 500 דפי גמרא פעם שניה, 500 דפי גמרא פעם שלישית! ‘– זעק הגבאי בגרון  ניחר, והוסיף: ‘זכה לו הבחור המתמיד שלמה היקר!’… 

שלמה?! שלמה !?– גירד הרב רוזנשטיין בפדחתו, השם נשמע לו  מוכר… עוד דקה ושתיים של אימוץ המחשבה, מצחו נחרש קמטים,  ולפתע הבליח השם ממרתפי הזיכרון: זה הילד מילדי טהרן,  האומלל שהגיע לארץ ולא ידע צורת אות! ועתה – עיניו הרואות: 

אותו ילד אומלל וחסר כל סיכוי – פרח לתפארה, גדל לבחור  מופלג בתורה וביראת שמים! אותו ילד שלא ידע ללמוד מילה –  התחייב ללמוד 500 דפי גמרא בחצי שנה! לא יאומן כי יסופר!

בראותו זאת, צפו ועלו הזיכרונות על קשייו של הילד בקליטתו  בארץ, וגאתה בו התמיהה: איך הגיע שלמה המסכן לשיא כזה? איך  הגיע ניצול שואה אומלל, נטול כל סיכוי, ליכולות התמדה והבנה  מופלאות כאלה? הוא שב והתבונן ולפתע נזכר: אותם רגעי סבלנות,  אותן דקות יקרות שהשקיע בו ה’חזון איש’. אותו זמן יקר בו למד עמו,  הטעימו ממתיקות התורה, החמיא לו ללא הרף, עצר את יומו למענו  – זה מה שהציל את שלמה, זה מה שהביא אותו להיות מתמיד! 

את הסיפור סיפר הגה”צ רבי אהרן טויסיג שליט”א, והובא כאן בשם  בדוי, ושמו האמיתי של אותו גאון – הולך לפניו. רבים יודעים על  גאונותו המופלאה, לא כולם יודעים שהיא תוצאה של סבלנות יתירה  בה ניחן ה’חזון איש’. וללמדנו בא: גורל הילדים תלוי בנו, ההורים  והמחנכים. וישנם רגעים קריטיים לכל נפש של ילד. ככל שנתרגל  טוב יותר את מידת הסבלנות – נוכל לנהוג כלפיהם ביותר סבלנות. 

כן! לתרגל אי איבוד עשתונות, יכולות שליטה ואיפוק. הסבלנות  בחינוך הילדים היא קריטית ממש, בה תלויה הצלחת הילדים! הבה  נאמץ את מידת הסבלנות, הבה נפתח את המידה הזו בליבנו, כדי  שנזכה לנצל הזדמנויות נאותות, ולהוביל את עצמנו ואת קרובנו  לפסגות מדהימות, להצלחות מסעירות!

*

הגאולה ממצרים – בזכות הסבלנות!

בספר תהילים (מזמור ק”ה) מתאר דוד המלך ע”ה את עניין ירידת ישראל  למצרים ויציאתם ממנה, גם רוב עשר המכות מנויות שם לפי הסדר.  

אך משום מה, על מכת חושך, שהיא המכה התשיעית, מספר דוד  המלך לפני כל המכות – “שלח חושך ויחשיך ולא מרו את דברו” (פס’כ”ח), ורק אחר כך הוא מספר על שאר המכות. 

וצריך להבין: מדוע דוד המלך הקדים מכה זו לשאר המכות? 

ועוד: מה כוונת דוד המלך בחציו השני של הפסוק?

שמעתי הסבר נפלא: עם ישראל יכלו לנצל את מכת חושך ולצאת  ממצרים, אך הם היו סבלניים. הם התאפקו ולא ניצלו את ההזדמנות  הנפלאה לצאת מהמקום שבו הם סבלו כל כך. הם חיכו עד שיקבלו  הוראה מפורשת לכך, כפי שנאמר להם מראש. כלומר, הסבלנות  וההמתנה- הם חלק מהזכויות לגאולתם! הפסוק לא הוקדם בגלל  מכת חושך הנזכרת בו, אלא, דוד המלך ע”ה מתאר את דרגתם  הרוחנית של עם ישראל במצרים, שעמדו במבחן הסבלנות – למרות  ההזדמנות הבלתי רגילה להיגאל גאולה עצמית. כדי לעמוד בניסיון  כזה דרושה אמונה חזקה מאוד וכוחות נפש אדירים.

סבלנות – איכות חיים!

סיפר המשגיח רבי שלמה וולבה זצ”ל, כי פעם ערך שיחה עם  אברכים חשובים שכבר אינם צעירים, כאלה שכבר יש להם ילדים  בכל הגילאים. ביקשו לשפר את איכות החיים בביתם, וקיבלו על  עצמם קבלה מאתגרת: מידת הסבלנות. מדי ערב, עם שובם  הביתה, לא משנה מה קורה בבית – במשך חצי שעה לא יעירו דבר  וחצי דבר. חצי שעה הפה בולם כל הערה וגערה, ואם יש מה להעיר  – יעירו עליו אחר כך. כדרכם של בתים הומי ילדים, שעת הערב היא לאו דווקא שעה רגועה… ילדים מתרוצצים בין ארוחת הערב  למקלחת, האם נאבקת ביניהם בניסיון להגיע לשעת השכבה שפויה,  זה לא רוצה להיכנס למיטה, ההוא טוען שאינו עייף, והשלישי אומר  בדיוק עכשיו שהפיג’מה הזו קטנה עליו בכלל. בתווך תמיד יימצא  התינוק הבוכה, והקטן שאיבד את נעל הבית שלו… במצב כזה, מי  לא נמשך להרים קול צעקה, שתחזיר את הבית לקו השפיות. יש מי  שיעיר לילדיו על השעה המתאחרת, רבים מאיתנו עלולים להיכשל  ולהעיר לאשה על ארוחת הערב שהוגשה באיחור, על המיטות שאינן  מוכנות, ועוד תלונות מסוג זה… אך המשתתפים בשיחה התאפקו  בסבלנות, בלמו פיהם בגבורה. חצי השעה הראשונה מדי ערב –  עברה ברוגע ובשלווה, בלי להרים את הקול ובלי להעיר.

כעבור כמה חודשים, סיפרו כי החיים בבית השתנו לגמרי באופן  בלתי מוסבר. הכל מתנהל על מי מנוחות, כולם הולכים לישון בזמן,  שמחים, שבעים, מאושרים ורגועים – חיים נפלאים!

העדות האותנטית הזו, שהובאה בספר ‘המדריך האישי שלך, ‘ מלמדת כמה בידינו להעביר את ביתנו לחיים שלוים ורגועים. 

פעולה עוצמתית של איפוק ואי תגובה אפילו לזמן קצוב, אימוץ  הסבלנות בכל לב – ובפרט בתוך הבית פנימה – בכוחם להעביר  את הבית כולו לשמחה, אושר, שלווה ונינוחות! 

ומנין לנו שהסבלנות משפרת את איכות החיים עד כדי כך, ויוצרת  מהפך בכל תחומי החיים? כי בפרקי אבות נערך מחקר מקיף על  השאלה מה המסלול לשיפור איכות החיים, תחת הכותרת: ‘איזוהי  דרך ישרה שיבור לו האדם’. נערך דיון בין חמישה תנאים, עד  שהוסכם כי הדרך היא ‘לב טוב’. ומהו אותו לב טוב? כיצד הוא  מתבטא ?- מחדש רבינו יונה, כי לב טוב זה מידת הסבלנות!

 *

זכור: “הסבלנות מרה היא, אך פירותיה מתוקים…”

*

אמר הגאון רבי עובדיה יוסף זצ”ל: “יש מורים שיש להם תלמידים  שובבים, המורה צריך להיות סבלן ‘בתבונות כפיו ינחם’,  ‘כאשר ישא  האומן את היונק’, כמו האומן שמרים את התינוק והתינוק לכלך אותו,  רוחץ אותו יפה יפה וחוזר ומנשקו, כך ילד שובב יגדל יהיה פיקח  לטובה, יהיה למדן. המורה ‘עול יסבול ולא יבול’… מי שאינו יכול  לסבול אסור לו להיות מורה! כמו שהקב”ה ארך אפים, מאריך אפו  לרשעים, כך יהיה המורה, ואם לא – אינו מורה, אלא דואג לנוחיות 

שלו”. )”מעדני מלך”(

 *

“גם אתה רוצה שהקב”ה יסבול אותך…”

מעשה בבחור ישיבה שהגדיש את הסאה. המשגיח של הישיבה פנה  אל הגאון רבי אהרון לייב שטיינמן זצ”ל שהורה להבליג ולנקוט  בדרכי נועם, וזה רק החמיר את המצב. המשגיח התמרמר ושאל עד  מתי? עד מתי יסבול הוא, יסבלו הרבנים והחברים? ענה לו הגראי”ל: 

“אין גבול. גם אתה רוצה שהקדוש ברוך הוא יסבול אותך על כל  מגרעותיך”… יום אחד אמר המשגיח לגראי”ל: “זהו! אין לי עוד כח  לסבול! כלו כל הקיצים! התלמידים מתאוננים, הצוות סובל. ירשני,  ואחפש לו ישיבה אחרת!.” להפתעתו, הסיט הגראי”ל את הנושא: 

“מה גובה משכורתך”?… המשגיח לא הבין מה זה שייך לכאן, אבל  נקט בסכום. שאל הגראי”ל: “ובסכום כזה אפשר לגדל משפחה. “?

מעניין מי השואל, מי שכל חייו היה מסתפק במועט. המשגיח חייך  במרירות: “בדוחק, אילו היו משלמים. המצב בישיבה קשה, וכבר  חצי שנה לא שילמו.” “אז ממה חיים”?, שאל הגראי”ל בדאגה.

“מגלגלים חובות”, ענה המשגיח. “חכה רגע”, אמר הגראי”ל ונכנס  לחדר השני. כעבור רגע חזר, וצרור שטרות בידו: “יש כאן משכורת  של חצי שנה. בהלוואה. כשישלמו בישיבה, תחזיר. בינתיים, תחזיר את החובות הדוחקים. ביתרה – תחיו.” המשגיח הופתע ונרתע:

“הרב! לא ביקשתי! לא עבור זה באתי! הגעתי בעניינו של הבחור”… 

“אני יודע”, אמר הגראי”ל, “אבל חשבתי לעצמי: הטיפול בבחור  מצריך כוחות נפש רבים, בכך אין ספק, ועד עכשיו התמודדת  בהצלחה. מה קרה עכשיו שכשל כוחך? כשסיפרת שהמצב בבית  דחוק, ואתה בעל חוב – הבנתי. כשהאדם טרוד, הוא מאבד את  הסבלנות. זה נכון לגבי הורים, ונכון לגבי מחנכים. והרי אני חייב  בהצלת הבחור כמוך. איני יכול ליטול חלק בטיפול בו, אבל אני  יכול להסיר ממך את הטרדות”…

ובמשך השנים, בכל פעם שהמשגיח הגיע – התעניין אודות הבחור.  

גם כשעלה לישיבה גדולה, הוצרך המשגיח להתעניין אודותיו לפני  פגישותיו עם הגראי”ל עד שבישר לו על נישואיו…

 *

ט”ו בשבט

בשבוע הקרוב (לזמן שנכתב המאמר – צוות האתר) נציין את ט”ו בשבט, ראש השנה לאילנות. 

כידוע, בתקופה זו החורף עדיין שולט והעצים מצויים בשלכת.  

מדוע, אם כן, לא נקבע ראש השנה לאילנות לתקופת האביב,  הפריחה והלבלוב? משום שבתקופה זו, כדברי חז”ל “השרף  עולה  באילנות “- מתחיל התהליך הפנימי בעץ שבסופו של דבר, לאחר  חודשים רבים, יניב פרי מושלם. ..זה הרעיון הגדול שעלינו ללמוד  ולהפנים בט”ו בשבט. מתהליך פנימי נסתר, יכול להתפתח פרי  לתפארה. כששותלים שתיל באדמה לא פותחים את האדמה כל יום  כדי לבדוק אם זז משהו… אחרי שדאגנו לעבד את הקרקע, לחרוש  ולשתול – מחכים בסבלנות. מטפחים, משקים, אבל מחכים  בסבלנות ולא “צועקים “על השתיל אם הוא עדיין לא גדל…

כל עקרת בית יודעת שלא פותחים את התנור כל כמה דקות כדי  לבדוק אם החלות נאפו… כך גם בחינוך – צריך להתאזר בסבלנות.

לדאוג לקרקע שתהיה פורייה – לתת לילד ביטחון והרגשה שאנחנו  מאמינים בו. נשקה אותו – נאמר לו מילים טובות ומחמאות. נטפח –  נעניק לו חום ואהבה. כשצריך – ניישר אותו קצת… נגזום ונסלק את  המפריעים… אך נתאזר בסבלנות בכל הקשור לקצב הצמיחה…

אמר פעם חכם אחד: “סבלנות, היא היכולת להבין שלכולם הלב  פועם באותה שפה, אבל לא תמיד באותו קצב…”

חינוך הוא תהליך, תהליך ארוך המצריך סבלנות רבה. בדיוק כמו  שלא מצפים מתינוק שיתחיל ללכת ביום אחד וכשמתחיל סוף סוף  לעמוד לא מצפים שכבר יתחיל לרוץ, אלא מבינים שזהו תהליך  המצריך זמן, כך גם בחינוך הילד. התהליך בו הילד מקבל ערכים  ולומד להעריך את הרוח יותר מהחומר הוא תהליך ארוך הדורש  מאיתנו הרבה סבלנות. ובסוף? “הזורעים בדמעה – ברינה יקצורו…”

השלכות חינוכיות מהשלכת…

להרבה אילנות יש עוד תקופה משמעותית בהתפתחותם – תקופת  השלכת… כל העלים נושרים, נובלים, הכל מתייבש… האם הכל  נהרס? ממש לא… השלכת באה בשביל ההתחדשות – בשביל  הפריחה המחודשת. כך גם אצל האדם – ישנן תקופות שאנו חשים  כי אנו פורחים, צומחים, זורחים ומתקדמים, ויש תקופות שאנו  מרגישים בנשירה… עלינו לזכור כי  תקופות הנשירה מביאות  לפריחה, הן מסמלות את ההתחדשות, כל ירידה מאפשרת עלייה  מחודשת. כל נשירה היא מקפצה להתחדשות גדולה. ..

אך חשוב לזכור לא להתייאש מהירידות, אלא להתחזק, לאגור כוח  ולהתחיל שוב מחדש!

  • אל תנסה להקדים את המאוחר…

באחד מימי השוק, קנה איכר אחד אווזה שמנה, ולקח אותה אל  ביתו. למחרת בבוקר ראה כי האווזה הטילה ביצה של זהב. ..

הוא מיהר עם ביצת הזהב אל הצורף של העיר, כדי שייתן הערכה.  

“זוהי ביצה של זהב טהור” אמר הצורף, והציע לאיכר מחיר שמן  עבורה. לקח האיכר את הכסף, ורץ שמח וטוב לב הביתה, לחכות  ליום  המחרת בו תטיל האווזה ביצה נוספת. כל יום הטילה האווזה  ביצת זהב, וכל יום רץ האיכר אל הצורף ופדה אותה תמורת כסף  רב. “בקרוב אהיה עשיר גדול!” חשב האיכר לעצמו, ובקול רם אמר: 

“הלוואי והייתה האווזה הזאת מטילה שתי ביצים בכל יום במקום רק  ביצה אחת!” אבל האווזה המשיכה בקצב שלה, ביצה אחת ליום.  

האיכר איבד את סבלנותו, הוא ידע שיש לאווזה הרבה ביצים מזהב,  ולא הייתה לו הסבלנות לחכות עד שתטיל אותן אחת אחת.  

“אני רוצה את כל הביצים עכשיו, בבת אחת!” אמר. הוא החליט  להרוג את האווזה, לפתוח את בטנה ולהוציא משם את כל ביצי  הזהב שלה. וכך אכן עשה… אך מה רבה הייתה הפתעתו לגלות  שאין בבטנה ולו גם ביצה אחת . ..

והנמשל מובן… בכל תחומי החיים…

פן נוסף של סבלנות…

 

פעם שאל הגאון רבי שמואל וואזנר זצ”ל את הגאון רבי יעקב  אדלשטיין זצ”ל: כיצד זכה הרב  לכך שכל ברכותיו ותפילותיו  מתקבלות בשמיים?  תחילה ניסה רבי יעקב לבטל את עצמו ושאל: 

מנין לך שהם פועלים?…  אבל משלא נתקבלו תירוציו נענה ואמר: 

“שמא כל זה ב”מידה כנגד מידה” כי קהל גדול בא אליי והנני שומע  ומקשיב לכל יחיד ויחיד מהם ב”סבלנות” עצומה, אין איש היוצא  מביתי מבלי שנשמעו כל דבריו באוזן קשבת, על כן גם בשמיים  אומרים נשמע בסבלנות את כל דבריו עד תומם ונמלא את בקשותיו  ותפילותיו. ..”

שבת שלום!

על הכותב:

מעוניינ/ת לקבל חוות דעת מקצועית חינם על הדרך שלך להצליח?

מאמרים מומלצים נוספים מהמחבר:

כל אחד לחוד

כשצ’ארלס הופקינס נכנס בפעם ראשונה לכיתה שהיה עליו ללמד  חשכו עיניו. אף ילד לא נעמד לכבודו, נכון יותר לומר שכולם כבר  עמדו

בורא נפשות רבות וחסרונן…

השבוע נפתח עם 2 סיפורים… –     1 – משל עממי מספר על שואב מים נאמן במלאכתו לאדונו, אשר היו לו  שני דליים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אפשר לעזור?

זה התפקיד שלנו!

השאירו את מספר הטלפון שלכם, ואנחנו נחזור אליכם לייעוץ בחינם!

חני 0527155401