ילד שאינו יודע

בשבוע שעבר כתבנו שאדם שבע אינו מחפש אוכל, אדם בריא לא מחפש משכך [משכיח] כאבים, אך הרחבנו בעיקר בנושא שביעה נפשית, רגשית, חווייתית. במאמר זה אני רוצה

קרא עוד »

ילד שאינו שבע

אין צורך להיות פיקח גדול בכדי להבין ש: אדם שבע אינו מחפש אוכל. אדם בריא לא מחפש משכך [משכיח] כאבים. ומתוך כך אנו יכולים להבין, שכאשר הילד

קרא עוד »

אהבה עצמית

חלוקת המאמר חלק ראשון של המאמר מיועד [בעיקר] לגברים אהבה עצמית, איך לא, נושא בעל קונוטציה שלילית, נחשב בעינינו כדבר פסול ומתועב. רק כאשר אנו

קרא עוד »
מעוניינ/ת לקבל חוות דעת מקצועית חינם על הדרך שלך להצליח?

מאמרים נוספים

ילדים בצל הקורונה (ב)

Share on facebook
Share on google
Share on whatsapp
Share on email
תגיות

נגמר לנו הכוח לראות את הילדים

במציאות שאנו נמצאים, בו הילדים מסתובבים בינינו כמעט עשרים וארבע שעות, מבקשים תשומת לב, דורשים תעסוקה, מחפשים אוכל, מעלים שאלות, מביאים שמועות, ניתן לשמוע מהורים שהם כבר מתקשים לראות עוד את הילדים, כמה כבר אפשר להיות עם ילדים, להעסיקם, להאכילם, להכילם, למלא את מבוקשם, הגשמי, הרוחני, הנפשי ועוד, זהו, נגמר הכוח. מה עושים? מהיכן אפשר בכל זאת לשאוב כוחות להמשך הזמן הלא נודע?!

לפני שננסה להציע פתרון לבעיה, עלינו תחילה להכיר בקושי ולא חלילה לטאטא את המועקה אל מסתורי הלב. עלינו ההורים לקבל את ההרגשה הזו, היא טבעית לחלוטין, ואין בזו הוכחה על כך שאיננו הורים טובים, שאיננו יודעים לארגן בית, שאיננו יודעים להתמודד עם קשיים בלתי צפויים, ממש לא. אנו הורים מוצלחים, טובים, אוהבים, אלא שבהחלט, מצב כה ארוך שאנו נמצאים עם הילדים כל הזמן – הוא קשה, וישנם בתים, וישנם ילדים שהשהות יחד שעות רבות כל כך הוא דבר קשה מנשוא.

הסיבה שאני מדגיש זאת, מפני שלפעמים רק אחד מבני הזוג מתקשה בכך, וכאשר בן/ת זוגו שומע את הקושי הזה הוא אינו מבין כיצד הורה יכול להתלונן על קושי להיות עם ילדיו, היתכן שלהורה לא יהיה כוח להתמודד עם בניו, הרי זו כל הורותו. אז זהו, לאותם זוגות אני כותב את הדברים, דעו לכם, שאכן, הדברים נורמליים לחלוטין, מובנים, ומתקבלים מאוד על הדעת, וחס וחלילה לא להתכחש לקושי שבדבר. יחד עם זאת, כמובן, אל לנו להרים ידיים, בידינו הדבר להמשיך לנווט את הבית, בשמחה, ברוגע ובהצלחה.

אחת הדרכים לאגירת כוחות, היא ההכרח ליצור שעה בה ההורים נמצאים לבדם, עם עצמם, בשקט, ללא קבלת קהל של הילדים. זו יכולה להיות ארוחת ערב משותפת, יציאה מן הבית [עד חמש מאות מטר] להליכה משותפת, העיקר שיהיה זמן בו ההורים יוכלו לנשום אוויר, להוריד לרגע את עול הילדים, לשחרר ולו במעט את הלחץ המוחי מאחריות תמידית על הנעשה בבית בכל רגע, לתת למוח לגלוש למקומות אחרים, אל היקום, אל הנוף, אל השמים התכולים, לפטפוטי שרק, לסיפורי מעשיות, לעלות חיוך, ללגום מים ברוגע, בשלווה. הזמן הזה הוא נצרך ויקר מאוד, הוא שווה זהב, יהלומים, והוא הכרחי לכל זוג, בכל זמן, כל שכן בזמנים מורכבים שכאלה.

כמובן, אם לאחר ששעה זו נעשתה ביחד, עדיין אחד מבני הזוג זקוק לתוספת זמן, הוא יכול לעשות זאת לבדו, או בתוך הבית, בחצר או במרפסת, או לצאת לבדו אל הרחוב, אל המרחב, לשוחח עם אחיו או אחיותיו, עם אחיה או אחיותיה או אחת מחברותיה, לשחרר מעט את עיניו/ה מראיית ארבע קירות הבית, לראות עולם, לנשום חמצן אחר, לשמוע מעט קולות אחרים, נושאים שונים, ולמלא את המצברים לעוד יום עמוס בעבודת חיים.

כאשר העליתי דברים אלו בפני מספר א/נשים, קיבלתי תגובות חמות מאוד על התועלת שבדברים, הנה אחת מהתגובות:            ….יישר כוח גדול על שזיכני והאיר את עיני במאמר המיוחד והמאלף הן בעצה והן בהשקפה על המצב בו אנו נמצאים במצור ובמצוק, ובשעה זו כה רבה התועלת בחיסון המיוחד שמקבלים הקוראים על ידי המאמרים האלו והקודמים לו. …בפרט התרופה הנפלאה כזריקת הרגעה שבה השתמשתי והייתה לתועלת רבה עבורי ועבור הילדים…  והוא לתת להורה להסתגר עם עצמו ולקחת פסק זמן למשך זמן במשך היום וכו’.

גבולות

בימי חופשה, באופן טבעי, הגבולות מעט מתרופפות, כל שכן כאשר מדובר בחגים שהסדר יום בהם משתנה לחלוטין, שעות ארוחת הבוקר, סעודת הצהרים, אינן כבימי שגרה, נוסיף על כך עכשיו, שאין בבוקר שטיבלאך אלא רק מנין אחד מצומצם, ולא אנחנו מחליטים באיזה שעה זה יהיה, כך שכל גבולות הקימה וההשכבה ועוד מתערערים.

אלא, שישנם בתים שהגבולות נפרצו כמעט לגמרי, שעות ההשכבה הן אחת/שתים בלילה, שעות הקימה הן אחת עשרה/שתים עשרה בצהרים, אם בכלל [למרות שיש איזשהו למידה מרחוק, וצריך להתקשר למוסדות החינוך], מתי לאכול וכמה, בקיצור, נפרצו חומות מגדלי.

הורים יקרים, כמעט ואין הורה שיכול בימים טרופים אלו ליצור סדר יום אחיד, כבימי שגרה, שעת קימה, זמן תפילה, שעת ארוחה, זמני לימוד וכו’, מפני שבהכרח עלינו להיות רכים וגמישים יותר בימים אלו. בפרט שברגע זה האחד צריך להקשיב לשיעור דרך הטלפון, והאחר עכשיו מתפלל, והשלישי צריך לעשות שיעורי בית ששמע בטלפון וכו’.

אלא שיחד עם כל החוסר סדר הזה, כלל ברזל אחד עלינו לזכור ולאחוז בו חזק – הילד חייב להרגיש שיש בבית הזה גבולות, שעדיין יש עליו ברמה כזו או אחרת איזושהי שליטה של ההורים, הם המחליטים והוא מיישם, הם הקובעים והוא מבצע. ובכל בית זה יכול להיות בדבר אחר בו ההורים יודעים שכוחם גדול יותר בזה מהילדים, כמובן שהדבר משתנה בין בית לבית, ובין גילאי הילדים. אבל העיקר שהילד ירגיש במודע, ושייחרט בתת מודע, שלחיים מתוקנים צריכים להיות גבולות. אין לפתוח ארוחת לילה בשעה שתים לפנות בוקר, ארוחת הבוקר נסגרת בשעה עשר/אחת עשרה, אין להסתובב בבית עם לבוש חלקי, אין לקחת עוגייה ללא רשות, וכיוצא באלו.

זכרו, אם נגיע למציאות בו הילד אינו מרגיש שיש מעליו גבולות ושהוא חופשי לחלוטין לעשות כאוות נפשו, הרי זו השעה הקשה ביותר עבורנו הן בהווה ובעיקר בעתיד, הן לטווח הקרוב – כאשר בעזרת ה’ הכל יחזור לשגרה, נתקשה להחזיר את המושכות אל ידינו, יהיה לנו קשה להחזיק בהגה של הבית. והן לטווח הרחוק, העתיד, שכן ילד הגדל ללא גבולות, רע ומר יהיה סופו, ואסור שלימים קשים אלו, נשלם עוד מחיר כואב בהמשך צמיחתו וגדילתו של הנער.

לכן, עלינו לדאוג כמה שיותר לשים גבולות, גם אם הם דקים או רחוקים ביותר, אבל גבולות צריכות להיות. הרווח הוא עצום, גם לימים אלו, אך בעיקר – לעתיד החיים.

בהצלחה!!!

המאמר של שבוע הבא: יעסוק גם בנושא הלימוד מרחוק, כמה לדרוש מהילדים, מהבחורים, להתחיל את הזמן, לקבוע סדרים וכו’. כמה לעמוד על הבנות להקשיב לשיעורים, לקיים את שיעורי הבית וכו’. [כל עוד נושא זה יהיה רלוונטי בשבוע הבא].

מחשבות בראי התקופה

מומלץ לשוחח עליהם עם הבוגרים שבבית

בוחן פתע

בהמשך לנכתב בשבוע שעבר, בשולי המאמר, בענין הזהות העצמית, עלינו להבין ולהפנים שכל אחד מאתנו נמצא כרגע במבחן פתע שהציב לנו הבורא, האם אכן עבדנו את הבורא או חלילה עבדנו את החברה. כאשר אדם עובד את הבורא, הוא יודע שבכל רגע נתון בעל הבית יכול לשנות את העבודה, ואף שאתמול הוא ביקש ממנו לעבוד אצלו במטבח, כעת הוא מבקש ממנו לעבוד אצלו בסלון, ומחר הוא יכול לבקש ממנו לעבוד בחצר.

פעמים רבות, שבחיי היום יום אנחנו לא מספיק תופסים שהבורא הוא בעל הבית, וכאשר הקדוש ברוך הוא מעורר את התינוק באמצע הלילה, כוונתו בכך לבקש מאתנו לעבוד אותו עכשיו, באמצע הלילה, וגם הוא יודע שזה יהיה על חשבון ערנותנו ביום וכו’. אלא שאנחנו, הרגילים בשגרה, יש לנו תכנית ארוכה למחר, רשימת הספקים, ומשום כך מתקשים לעכל את השינוי בתכנית, ופעמים שקשה לנו לגשת אל התינוק הבוכה באישון ליל בשמחה, בהרגשה טובה שזה ‘עכשיו’ רצון הבורא, שזה כעת עבודת ה’ שלנו. רק העובד את ה’ באמת, מסוגל לגשת לכל שינוי בתכנית, מתוך רוגע פנימי, ביודעו שזהו רצון הבורא.

בימים אלו, נשבר לכולנו השגרה, ועלינו להתבונן ‘ועתה ישראל מה ה’ אלוקיך שואל מעמך’, מה עכשיו הקדוש ברוך הוא רוצה מאתנו, ולעשות זאת מתוך שמחה. ואם עד היום התפללנו בבית הכנסת, ושאר מצוות התורה עשינו בשמחה בצורה מסוימת, הרי שעכשיו אנחנו לא מתפללים בבית הכנסת, הילדים מתפללים בבית, ישנם הרבה שינויים בקיומי המצוות, ועלינו לעשות את כל זאת עם אותה שמחה על היותנו עושים את רצון הבורא.

ובענין זה יש להביא את המסופר על אדם שנכנס אל ה’חזון איש’, ואמר לו החזון איש: ‘דע לך שהיום לא הנחתי תפילין [מאחר והחזון איש סבל מחולי מעיים שהצדיקים סובלים ממנו (כמבואר בגמרא שבת קיח ב) ובאותו יום לא התאפשר לו להניח תפילין], ואמרתי, ריבונו של עולם, אתמול אברהם שעי’ה עבד אותך במצות הנחת תפילין, היום, אני אברהם שעי’ה עובד אותך באי הנחת תפילין‘.    הקדוש ברוך הוא דורש מאתנו היום משהו אחר, להיות יותר בבית, לעזור יותר בניקיון ובסידור הבית, בגידול הילדים, בחינוכם, היום בורא העולם מבקש מאתנו לעבוד אותו במתכונת אחרת, ועלינו לעשות זאת בשיא ההידור.

כאשר הילדים הבוגרים שבבית יפנימו מסר זה, יראו אותנו ההורים מקבלים את שינוי השגרה בשמחה, באהבה, ובעיקר ברוגע ושלווה, יוכלו אף הם לקחת זאת גם לחיי היומיום במצב של שגרה, כאשר הם נוסעים לאיזו חנות והיא סגורה, ציפו לקבל משימה חשובה והיא נמוגה, חשבו כל מיני דברים שיהיו – והקדוש ברוך הוא שינה את התוכנית שלהם ולא מימש להם את רצונם, יקבלו זאת בהבנה, ברוגע, בהפנמה שהכל מושגח מלמעלה, ובורא העולם הוא בעל הבית של העולם כולו.

לסיום, הנה דברים שכותב הרמב”ם (יסודי התורה פ”ה ה”י) בשבח אותם העושים את מצוות התורה לשם עשיית רצון הבורא ולא מחמת חברה: ‘עשה מצוה, לא מפני דבר בעולם, לא פחד ולא יראה ולא לבקש כבוד, אלא מפני הבורא ברוך הוא, כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו, הרי זה מקדש את השם’. עלינו לקחת לתשומת ליבנו את ערך מעשינו שבבית, להחמיא לילדים על קיום המצוות, על ערכן, ועל הנחת שיש לבורא בעשייתן.

שביל ציבורי

מתגובות הקוראים – כל אחד והשביל שלו

חזק וברוך על המאמר

תודה ומעריכים מאוד

==============

תודה רבה על ההתעסקות בנושא החשוב והבוער

ברשותכם אכתוב רעיון  שעשוי להחליף את המחשב: הרי כשמשתמשים במחשב האפשרויות פתוחות יותר ולכן רכשנו במחיר לא מידי גבוה מקרן שניתן לצפות באמצעותו ע”ג הקיר רק ע”י אונקי בתמונות או בסרטונים שצלמנו והסרטנו במצלמה הביתית במהלך השנים הילדים יכולים לצפות אך ורק במה שהכנו בעבורם באונקי – בעיקר דברים משפחתיים וכאלה שאנו יודעים מהם וברור שבהגבלת זמן. כך המחשב נשאר ‘כלי עבודה’ ולא כלי בילוי וללא גישה לילדים

בשורות טובות

==============

על הכותב:

מעוניינ/ת לקבל חוות דעת מקצועית חינם על הדרך שלך להצליח?

מאמרים מומלצים נוספים מהמחבר:

ילד שאינו יודע

בשבוע שעבר כתבנו שאדם שבע אינו מחפש אוכל, אדם בריא לא מחפש משכך [משכיח] כאבים, אך הרחבנו בעיקר בנושא שביעה נפשית, רגשית, חווייתית. במאמר

טיפים ורעיונות לקייטנה מוצלחת

קייטנת שבילים בין הזמנים, זמן בו כולנו זקוקים למנוחה, מרגוע, החלפת אווירה, אוורור. אנו מצפים למעט שינוי בסדרי היום, לבריזה מעניינת שתשבור

ילד שאינו שבע

אין צורך להיות פיקח גדול בכדי להבין ש: אדם שבע אינו מחפש אוכל. אדם בריא לא מחפש משכך [משכיח] כאבים. ומתוך כך אנו יכולים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אפשר לעזור?

זה התפקיד שלנו!

השאירו את מספר הטלפון שלכם, ואנחנו נחזור אליכם לייעוץ בחינם!

חני 0527155401