ילד שאינו יודע

בשבוע שעבר כתבנו שאדם שבע אינו מחפש אוכל, אדם בריא לא מחפש משכך [משכיח] כאבים, אך הרחבנו בעיקר בנושא שביעה נפשית, רגשית, חווייתית. במאמר זה אני רוצה

קרא עוד »

ילד שאינו שבע

אין צורך להיות פיקח גדול בכדי להבין ש: אדם שבע אינו מחפש אוכל. אדם בריא לא מחפש משכך [משכיח] כאבים. ומתוך כך אנו יכולים להבין, שכאשר הילד

קרא עוד »

אהבה עצמית

חלוקת המאמר חלק ראשון של המאמר מיועד [בעיקר] לגברים אהבה עצמית, איך לא, נושא בעל קונוטציה שלילית, נחשב בעינינו כדבר פסול ומתועב. רק כאשר אנו

קרא עוד »
מעוניינ/ת לקבל חוות דעת מקצועית חינם על הדרך שלך להצליח?

מאמרים נוספים

חינוך – מהותו ויעדיו (ב’)

Share on facebook
Share on google
Share on whatsapp
Share on email
תגיות

א. שלמה המלך, החכם מכל אדם, אמר אחכמה והיא רחוקה. זאת אומרת שכמה שמתעמקים בכוונה הפנימית וברצון הבורא, מגלים שאנו רק מתרחקים מלהגיע לידי הבנה. התורה הינו “ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים”.

 

הבלי גבול של התורה בא לידי ביטוי הן בכמות – חכמה שאין לה סוף – עוצמה בלתי מוגבלת ועומק בלתי נתפס.

 

האין סוף של תורה בא לידי ביטוי מקסימלי בחלק הדרוש והנסתר של התורה: ככל שמעיינים יותר בספרי הסוד, הכוללים זוהר, מורה נבוכים, אור החיים הקדוש, של”ה הקדוש, דרושי המהר”ל מפראג, ספרי חסידות ועוד, אנו מגלים דברים מדהימים וגם מזעזעים. מתגלה לנו עולם אחר לחלוטין מהעולם הנגלה והנראה.

 

עומק הדבר בא לידי ביטוי בכמה תחומים ומישורים. נתעכב על עיקרון אחד, מהיסודות העמוקים ביותר בתורת החסידות. בעידן זה שאותותינו לא ראינו, הוא מהווה יסוד היסודות בסוד תורת החינוך שאי אפשר בלעדיו.

 

 

ב. ידוע ומפורסם לכל שקיימים שתי גישות שונות בעבודת השם בכלל ובכל הנוגע ליחסי החסיד אל רבו בפרט.

 

גישה אחת מבוססת בעיקר על האמונה בלבד בבורא עולם ומנהיגו, שגילה את סודו לעבדיו הנביאים המנהיגים וצדיקי הדור.

 

הגישה השניה, היותר עמוקה, מבליטה גם את ההבנה והשגה. אלו חוזרים ומזכירים כי באמונה לבדה לא סגי. שהרי אמונה הנה מקיפת בלבד, ואינה בהכרח משפיעה על הנהגת האדם. אדרבה, מאמונה והשפעה חיצונית בלבד אפשר לבוא לידי תוצאות הפכיות. כלומר, אדם יכול להיות מאמין, ובחדא מחתא לנהוג בצורה הפוכה מאמונתו. כהוכחה לכך מביאים את דברי הגמ’ “גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא”. הגנב מבקש את עזרתו של הקב”ה במעשה הגניבה. הרי שלמרות האמונה, שהרי אם אינו מאמין מדוע מתפלל, עובר הוא על רצון ה’.

 

בכדי שהאמונה תחזיק מעמד, ובעיקר, על מנת שיבואו ממנה תוצאות ממשיות בשטח – מוכרח שעם האמונה המקיפה תהיה התבוננות והבנה והשגה, שאז הדברים נקלטים בפנימית (דווקא השכל הוא כלי להחדיר בפנימיות את מה שלמעלה ממנו, עד כדי התאחדות עם הדבר שבו מאמינים ומתבוננים). ה”בכן” הוא – יישום הדברים במעשה בפועל בהתאם לאמונה. ובסגנון תורת הסוד: ליישם את ה”מקיף” ב”פנימיות”.

 

יוצא אפוא שהפועל היוצא מעבודה באמונה לבדה הוא חיצוני. ואילו עבודה שבאה עקב עבודה מכוח הבנה והשגה היא עבודה פנימית (להלן “פנימיות”, “פנימי”. ו”חיצוניות”, “חיצון”).

 

 

ג. להבדל עקרוני זה יש השלכה בסוג ובאיכות העבודה:

 

פתגם חסידי קצרצר אומר: “ישנם כאלו שחושבים שבזה שהם יורקים בעלינו לשבח הם נעשים לחסידים”. ביטוי זה יש בו ללמדנו כלל גדול על ההשקפה החסידית על משמעותה של עבודה פנימית אליה אנו מחוייבים לשאוף להגיע.

 

ישנם מנהגים השייכים לעדת חסידים והשייכים אליהם, ולבוש המזוהה עם חוג זו או אחר.

 

אך האם יעלה על הדעת לחשוב שמנהגים אלו הם כל מהותה של תורת החסידות, והם הם מה שרבותינו תובעים מכל אחד מאיתנו?!

 

ברור, שתורת החסידות הינה מה שרבותינו גילו לנו ברבבות אלפי מאמרים ודרושים, בהם תבעו מאיתנו הליכה בדרכי החסידות, עם כל הקשור בזה. אלא שאלה הנמנים על עדת חסידים והולכים בעקבותיהם מקפידים גם על מנהגים אלו. אך אל לנו לערבב מושגי מנהגים ולבוש, חשובים ככל שיהיו, עם תורת החסידות והשייך לזה.

 

אותו עקרון, ובעומק יותר קיים גם בתורת החסידות והליכה בדרכי החסידות גופא: כל בן חמש למקרא יודע שהתביעות והדרישות של תורה וחסידות הן ללא סוף ממש. לא רק בכמות וריבוי העבודה, אלא בעיקר באיכות העבודה, בעומק לפנים מעומק. ולהיות חסיד אמיתי, כפי רצונם הפנימי של רבותינו נשיאינו – אין זו משימה קלה (בלשון המעטה) כל עיקר. גם אם חסיד ישתדל כל ימיו עלי אדמות להגיע לשלמות כל שהיא – ספק גדול אם הוא יצליח בכך! וזאת מבלי לקרר ח”ו את הציווי שעל כל יהודי להשתדל להגיע לשלמות המקסימאלית, בכמות ובאיכות, בכל עניני תומ”צ.

 

היות שחסידות דורשת עבודה פנימית דווקא – על כל חסיד לדעת להבדיל בין העיקר והטפל, בין חיצוניות ומקיף לפנימיות:

 

ההבדל בין העבודה של פנימי וחיצון הוא בעומק העבודה: בשעה שהחיצון כל פעולתו מסתיימת בעצם הפעולה – הפנימי לעומתו, בפעולת העשייה שלו חדור חיות וכוונה פנימית. הפנימי מטבעו חודר אל תוך תוכו של כל דבר. בסגנון אחר: הפנימי מחפש וממקד את כוחות נפשו ועבודתו סביב עבודות שישנו את עצם מהותו. הפיכת היש שלו, לדרגה של ביטול הרצונות. לעומתו, החיצון יבחר לעצמו עבודה שאין להם ולשינוי מהותו ולא כלום.

 

על דרך דוגמה במצוות הצדקה: הפנימי, עצם פעולת העשייה שלו היא תוצאה מההכרה האמתית שלא מדובר בכסף שלו, וכל מגמת נפשו הנו עשיית טובה לזולת מבלי לקבל לכך כל תמורה, וכהנה. הפנימי יעדיף נתינת צדקה דווקא במקום שהוא בטוח שלא תתערב בזה הישות שלו. ככלל: נתינת הצדקה גם היא לעבודה תחשב. לעומתו החיצון – למרות (שהוא לא נותן צדקה לקנות שם לעצמו. וכי בשוטים עסקינן? נתינתו הוא לשם שמים, וזה מתבטא בכך) שהוא מפזר הון רב לצדקה. אעפ”כ פעולתו מסתיימת בעצם העשייה, ואין בה שום תוכן פנימי ועמוק.

 

דוגמנ אופיינית נוספת היא – במה נתפסים בזמנים של התעוררות להוספה בתורה ומצוות: הפנימי ההתעוררות מעורר אצלו זמן לעשיית חשבון נפש יסודי ומעמיק בחיפוש בנר הוי’ חודר אל חדרי בטן. לגלות איה קבור העמלק שבקרבו. ודווקא בנקודות הכי נחיתות – שם הוא יתחיל עבודתו, ושיא הריכוז בעבודתו. לעומתו החיצון – עלול לבטא ההתעוררות מלמעלה בהוספה בברכת הזן ומפרנס לכל. אכן פעולה טובה לכל הדעות. אך עם כל הרצון הטוב – הנפש הבהמית שלו תישאר כמקודם.

 

 

ד. ההשלכה האמתית של הפנימי מרחיקה לכת עד כדי התעצמות והתאחדות בין אדם העובד והפעולה אותה הוא מבצע (דבר שיש לכך הבדל לאורך הזמן בו ההתעוררות נמשכת): בביצוע המעשי, החיצון והפנימי שווים. הם יכולים לעשות את אותם הדברים, מבלי שיהיה ניכר כל הבדל ביניהם: שניהם לומדים, שניהם מתפללים וכו’. אך בשעה שהפנימי מתאחד עם הדבר שעושה, עד שזה נעשה כל מציאותו ומהותו וחייו ממש – הרי שאצל החיצון הוא ופעולותיו נשארים שני דברים שונים לחלוטין, התורה ומצוות לא נהפכו להיות מציאותו האמתית.

 

אחד האופנים לבחון אם הנהגה מסויימת נובעת מפנימיות או מחיצוניות היא, כאשר מאיזה סיבה שתהיה נבצרת ממנו העשייה: כאשר החיצון לא יכול ללמוד, כשאין לו ספרים (או דוגמא מחיי היום יום בחינוך תלמידים, כאשר תלמיד טוען שכואב לו הראש) – הוא ירגיע את מצפונו ויאמר “מה אפשר לעשות…” אך כאשר הפנימי לא יכול ללמוד, הוא מוטרד עד עומק נפשו, ונעשה “אויס מענטש”. כי הוא ולימודו הם מציאות אחת, ואי אפשר להפריד ביניהם.

 

בסגנון אחר: היות שהאדם הפנימי עבודתו הופכת ומשנת את מציאותו ומהותו – עקב כך היא נהפכת לחייו ממש.

 

וזוהי המטרה של חינוך והדרכה – שתורה ומצוות יהפכו לחיי התלמיד.

 

 

ה. הבבואה של שתי גישות אלו ודרישת החסידות לעבודה פנימית – היא עוד תביעה עקרונית ויסודית – עבודה בכח עצמו:

 

הגישה הראשונה המתבססת על אמונה בלבד פירשו את הפסוק “וצדיק באמונתו יחיה” – “אל תקרי יחיה, אלא יחייה”. כלומר: שהצדיק, ע”י אמונתו – (“יחייה”), מחייה את החסידים המקושרים אליו.

 

כלומר: חסיד הקשור לרבו, מתחזק באמונה טהורה ובעבודת השם; בא אל הצדיק, רואה ושומע את אמרותיו הטהורות, ועבודת הקודש שלו בעת סעודת שולחן שבת ובתפילותיו. הוא נכנס לחדרו לתת קוויטל ולקבל את ברכתו וכך הלאה. בהזדמנויות אלה הצדיק משפיע לחסיד לא רק עצה ונתינת כח לעבוד את עבודתו כדבעי, אלא יתירה מזו, הצדיק משפיע לחסיד גם את האמונה וההתעוררות לעבודת השם. מעתה כל המוטל על החסיד לעשות הוא ליישם זאת בפועל. וכאשר החסיד חוזר לביתו ולעסקיו הגשמיים, הוא חי את ה’התעוררות’ שהצדיק העניק לו.

 

לעומתם הדוגל בגישה השנייה הדורשת עבודה בכוחות פנימיים יודע, שעל מנת להתחזק באמונה ובעבודת השם בכלל – על החסיד להתייגע בכוחות עצמו:

 

גם כאשר החסיד מגיע אל הרבי, שומע אמרותיו הקדושות, או כאשר הוא מקבל מכתב מהרבי, רואה את הרבי בתפילות ובהזדמנויות שונות, ועד שזוכה להיכנס ל”יחידות”, הרי לאחר כל זה, מה שהרבי משפיע לחסיד הוא עצה והדרכה, נתינת כח וסיוע ותו לא. אך את ההתחזקות באמונה, ההתעוררות לעבודת השם, ובוודאי שאת העבודה עצמה – על החסיד להגיע לכך ע”י יגיעה עצמית. עליו ללמוד את התורה שזה עתה שמע מהרבי פעם אחר פעם, עד שהעניין יחדור בפנימיותו. עליו להתבונן בדברי רבו שוב ושוב, עד שהעניין ייקלט גם בשכל הנפש הבהמית שלו. וכמו”כ עליו להתפלל ולהתבונן בהעמקת הדעת, להגיע לידי שבירת וביטול הישות ורצונותיו העצמיים וכהנה רבות. ועי”כ דווקא הוא יצליח להגיע לידי התעוררות כלשהי בעבודת ה’.

 

פתגם חסידי עמוק אומר (‘היום יום’ כ”ד תמוז): “”פנימי” הוא – שבקשת ברכה [מהרבי] להצלחה ב’עבודה’ היא בבחינת “אל ישעו בדברי הבל”, והרצוי הוא ש”תכבד העבודה על האנשים””. פתגם אופייני אחר הוא הפירוש החסידי על הפסוק “זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם” – עבודה שהיא “חינם”, שהושגה ללא עבודה ויגיעה, שייכת למצרים.

 

נכון, פועלים בעזרת הכוחות שקיבלנו מהרבי, וכי בלי זה מה אנו. אך את העבודה עצמה, על החסיד בעצמו לבצע.

 

שני עקרונות אלו הם בעצם נקודה מרכזית אחת: היות שדורשים עבודה פנימיות – חובה היא שהעבודה תעשה בכח עצמו דווקא, שהרי עבודה שהיא ע”י התעוררות הרבי – אין זה עבודת החסיד, אלא של הרבי. ועקב כך אינו שייך שהיא תחדור בפנימיות, תשנה את מהותו, עד שהיא תיהפך לחייו ממש.

 

וע”ד דוגמא המוסבר באריכות על החסרון ב”אתערותא דלעילא” (התעוררות שבא מלמעלה מבלי הכנת ועבודת האדם) – שאין היא מחזיקה מעמד לאורך ימים, היות שאין היא באה ע”י עבודת האדם.

 

 

ו. כלל גדול זה הינו אחד היסודות בחינוך ילדים.

 

בחינוך והדרכה לילדים ישנם בכללות שני סוגי מחנכים:

 

הראשון תופס את הדרך הקלה והמהירה – משפיע על הילד להקפיד כל יום על קביעת עיתים לתורה, נתינת צדקה, הידור בקיום המצוות, וכן הלאה. ככלל: המשפיע תובע מתלמידו הקפדה על הפורום והמסגרת הכללית.

 

המעלה בהשפעה זו היא בכך – שהיא קלה, והיא נתפסת מהר בנפשו של הילד.

 

בנוסף לזה, העבודה קלה גם למחנך שאינו זקוק להדרכה מיוחדת. ובאם הילד ישכח פעם את השיעורים שלו – המחנך יפטור אותו במשפט “תדאג שלהבא זה לא יקרה”, ובזה העבודה נגמרת בלי התאמצות יתירה, לא בזמן ולא בכוחות מצד המחנך. כך גם בשאר הדוגמאות שהובאו לעיל – שבכולם לא נדרשת השקעה מיוחדת מצד המחנך.

 

המחנך השני לעומת זאת: לא יסתפק בחלוקת תפקידים ועבודת בית. אלא לכל לראש הוא יחדור עמוק עמוק לנבכי נפשו של התלמיד באיתור שורש ומקור המידות, יחפש את הנקודות הכי יסודיות ועיקריות, אותן יעמיד בתור יסוד חזק ואיתן, עליו יבנה הבניין.

 

חלק בלתי נפרד מההשפעה היא הדרכה הדרגתית ואטית, אך יסודית ופנימית: כשיתחיל לעבוד עם התלמיד, יסביר לו בטוב טעם ודעת, את המושג של ניסיונות (בדברים אלו הוא בעצם מסביר לו שעצם ההחלטה להתקרב אל ה’, ובוודאי שעצם העבודה קשורה עם ניסיונות ומניעות ללא סוף). הוא גם יסביר לו איך שסוף ההצלחה לבוא, למרות ריבוי הקשיים שבדבר.

 

מחנך כזה כאשר יתבע ממנו התמדה ושקידה בלימוד התורה ייתן לו הדרכה פנימית ומפורטת: לכל לראש יתבע מהילד להתחיל עם שעה אחת בלבד, אותה הוא ינצל עד תום בלי שום דיבורים והפסקות. ולאט ובסדר והדרגה, יתרגל ללמוד כמה שעות רצופות.

 

בשלב מאוחר יותר הוא יתבע מהילד להתחיל לעבוד על עצמו בתיקון מידותיו. יתחיל ממידה אחת עליה ישים דגש מיוחד לתקופה מסויימת, עד שהעניין יתבסס היטב ייחקק בנפשו. ואח”כ יעבוד על עוד מידה, וכן הלאה.

 

בסדר עבודה זו נוהג המשפיע בכל מצב ותנאי. כאשר המשימה שעומדת לנגד עיניו היא – חינוך התלמיד. ולצורך זה הוא בוחר בעניינים יסודיים וחשובים, אותם הוא משקיע בילד בצעדים איטיים ובטוחים.

 

חינוך זה כולל העמדת כל שלב על תילו בצורה העמוקה והפנימית ביותר. דוגמא לכך: אם המשפיע יתבע ממנו נתינת צדקה – הוא יסביר לו שבנוסף לביצוע המעשי, יש בזה גם רעיון חסידי עמוק: שיהודי שמרוויח כסף, ובמיוחד אם הוא נתברך בעשירות, צריך לקחת לעצמו רק מה שמוכרח לו, והשאר הוא תורם לצדקה. מתוך הכרה מליאה שזו כל מטרת שליחותו בענייני עסק, ולצורך מטרה זו בלבד נתנו לו מן השמים כסף. וכך הילד לומד, דרך אגב, על המושג של הנחת עצמו לטובת הזולת, ועוד.

 

חינוך זה הוא דוגמא להדרכה בשיטתיות ועקביות, אשר מעלה את התלמיד מעלה מעלה.

 

בנוסף לכ”ז, דורש ממנו המשפיע גם הקפדה על המסגרת הכללית. אך את הדגש – הוא שם על עניינים עיקריים, ועל אלו הדורשים עמל ויגיעה דווקא. ובסגנון אחר: את הדגש העיקרי ישים המשפיע על נקודות היסוד – חינוך חסידי. חינוך זה יוביל מאליו להקפדה על שאר הנושאים.

 

 

ז. לעומת המחנך הראשון – השני יתעקש דווקא על דרך קשה ומפרכת: העבודה קשה גם לילד, ובפרט בהתחלה. כך שבראשית הדרך על המשפיע לשכנע את הילד ללכת בדרך זו דווקא.

 

וגם מצד המשפיע דרך זו קשה ביותר: על המשפיע להדריך היטב ובפרטיות את המושפע. וגם אחרי ההדרכה התלמיד עלול למעוד עד שיתחזק היטב ויגיע לשלב גמר, הכולל חיזוק והדרכה חוזרת ונשנית. הדבר דורש גם מעקב על המושפע מן הצד. וכן עוד פרטים הדורשים עמל רב ויגיעה.

 

אך כאשר נבוא להשוות את התוצאות של ההשקעה: הראשון אכן השפיע על הילד לקיים ולהקפיד על דברים חשובים וחיוניים, שגם חסיד גדול אם לא יקפיד על הדברים הללו – ברור שחסר לו ביר”ש. כך שבלי ספק מדובר בהשפעה חיונית.

 

אך גם אם התלמיד יקיים בשלמות מקסימלית עד למסירות נפש את כל הדברים דלעיל – הוא אכן יקבל ש”י עולמות על עבודתו, בפרט כאשר הוא מתכוון לכך לשם שמים, אך למרות כל זה הוא יישאר במעמדו ובמצבו לאורך ימים ושנים טובות.

 

בנוסף לכ”ז, ברור כשמש שהשפעה כזאת איננה מחזיקה מעמד זמן רב, ואחרי תקופה קצרה בלבד ההתעוררות עלולה לחלוף. כך שהילד יישאר עם ההחלטה לבדה. דבר שמביא להתמרמרות, ולהרגשה שהכול בלוף, עד לידי ייאוש, על כל ההשלכות החמורות היוצאות מכך, הכולל גם שהתלמיד לעולם לא ירצה לשמוע עוד משהו. ודי למבין.

 

וכ”ז בגלל שהילד נשאר במעמדו ומצבו הוא. אלא שבמעמד נחות זה – הוא לומד, והוא נותן צדקה וכו’.

 

לעומת זאת, המשפיע השני משנה לחלוטין את התלמיד, שכן המשפיע מעלה אותו לדרגא נעלית יותר באי”ע. ועקב כך נוצרת עבודה שמחזיקה מעמד לאורך ימים (לפ”ע כמובן).

 

הבדל זה מורגש היטב גם אצל הילד: בהשפעה ראשונה הילד מרגיש שחסר לו משהו, וש”זה לא זה”. משא”כ בהשפעה השניה – יש לילד סיפוק רוחני וחיות ותענוג בעבודה.

 

אכן, ברור שלא מדובר כאן במשימה קלה. הדבר דורש המון זמן, עמל ויגיעה, אכזבות ויגיעת הנפש, כפשוטו. אך הדבר כדאי. והעיקר: שאין דרך אמיתית אחרת!

 

 

ח. חובה להבהיר: בהשקפה ראשונה, ילדים אוהבים ושייכים יותר לחיצוניות, מאשר לפנימיות. כמו”כ לילד קל יותר להתייגע על חידון מסובך, מאשר להתייגע להבין דיוק של תוס’, שנראה בעיניהם כעסקה משעממת.

 

כמו בלימוד, כך גם בעבודה עם עצמו: ילד אינו מסוגל לכאורה לעבוד על עצמו. כמו: לעבוד על עצמו להתרכז כל כולו בלימודים, להתרגל ללמוד כמה שעות ברציפות, לעבוד על טבע מידותיו, וכהנה רבות. כל הלימודים והחיים של הילד מתרכזים בעיקר בענייני רגש והתעוררות, שעניינם מקיף וחיצוניות בלבד, והם אינם מבוססים על עבודה פנימית ומסודרת (שעבודה מסודרת היא תוצאה ישירה של עבודה פנימית. וכמאמר הפתגם: “פנימי הוא מסודר”).

 

אך כל זה בגדר לכאורה. כאשר לאמתו של דבר, העובדה בשטח מוכיחה שילדים יכולים להגיע לעבודה פנימית ומסודרת (לפ”ע דרגתם), יותר מאשר אנו משערים. ואדרבה: ילדים אוהבים יותר עבודה פנימית מאשר חיצונית. ובסגנון אחר: מעצם טבעם ילדים אוהבים יותר “אקשן” וחיצוניות, מאשר עבודה פנימית. אך בפנימיות רצונם ובסתר לבם, הם מעריכים ורוצים עבודה פנימית דווקא.

 

ומכאן החובה לגלות תכונות אלו אצל הילד, ולחנך את הילד לעבודה פנימית דווקא. ולא רק בגלל שהילד שייך גם לעבודה פנימית. אלא בגלל שעבודה פנימית דווקא היא שמחזיקה מעמד. משא”כ פעולה חיצונית שאיננה מחזיקה מעמד אלא רק לזמן קצר בלבד, ואח”כ היא כרוח נושבת ולא נשאר ממנה זכר.

 

 

ט. אותו עיקרון קיים גם כאשר חייבים לתבוע מהילדים עבודה בכוח עצמם: עובדה ידועה היא שעל מנת להשפיע על ילדים שילמדו ויתנהגו כדבעי – יש צורך לעוררם כל הזמן שוב ושוב. בלי דחיפה – אין הם מסוגלים להתעורר לבד ולעשות משהו מיוזמתם.

 

אך כל זה כאשר מדובר בטבעם של ילדים. אין זה אומר שילדים אינם שייכים כלל להגיע לעבודה בכח עצמם. אדרבה, ההפך הוא הנכון: יש לחנך את הילד שעליו לחנך את עצמו, ולתפוס יוזמה, מבלי שיצטרכו לעורר אותו כל הזמן, על כל דבר קטן וגדול. ובנימוק – שהדבר הוא לתועלת חינוכו, שכן, לא לעולם יוכלו לדחוף ולעורר אותו לתורה ומצוות. ובאם הילד שואף שתורה ומצוות יהיו חייו ממש, עליו לדעת שמוטל עליו להתקדם לבד ובכוחות עצמו, כבר מהיום!

 

ואם הילד לא שייך לדרגה כזו – הרי שלכל הפחות ידע שישנו מושג כזה. אחרת – הוא לעולם לא יגיע לזה. ואפילו לא יידע שחסר לו משהו.

 

להבהיר שכל זה כאשר מדובר בילדים מבוגרים, השייכים להבין עניינים כאלו. וכלל לא מדובר בילדים קטנים, שאין להם הבנה בעניינים אלו.

על הכותב:

מעוניינ/ת לקבל חוות דעת מקצועית חינם על הדרך שלך להצליח?

מאמרים מומלצים נוספים מהמחבר:

חינוך – מהותו ויעדיו (א’)

א. המילה חינוך הפכה להיות רב שימושית ומושג בין-לאומי. מרוב השימוש במילה, עלולים לפעמים לשכוח שלמילה חשובה זו תוכן, משמעות, עמקות, וערך

גישות בחינוך

א. עובדה ידועה היא שהעתים והדורות משתנים. מקביעת חז”ל “אם ראשונים כמלאכים – אנו כבני אדם”, וכו’, נראה שלא מדובר בשינוי לטובה…

עבודות בית לילדים כדרך חינוך

עבודת בית עם כל ילד עבודת בית הינה אחת המשימות המורכבות והלחוצות ביותר בכל בית. חובת בית הספר לדאוג שעבודת בית תתאים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אפשר לעזור?

זה התפקיד שלנו!

השאירו את מספר הטלפון שלכם, ואנחנו נחזור אליכם לייעוץ בחינם!

חני 0527155401