ילד שאינו יודע

בשבוע שעבר כתבנו שאדם שבע אינו מחפש אוכל, אדם בריא לא מחפש משכך [משכיח] כאבים, אך הרחבנו בעיקר בנושא שביעה נפשית, רגשית, חווייתית. במאמר זה אני רוצה

קרא עוד »

ילד שאינו שבע

אין צורך להיות פיקח גדול בכדי להבין ש: אדם שבע אינו מחפש אוכל. אדם בריא לא מחפש משכך [משכיח] כאבים. ומתוך כך אנו יכולים להבין, שכאשר הילד

קרא עוד »

אהבה עצמית

חלוקת המאמר חלק ראשון של המאמר מיועד [בעיקר] לגברים אהבה עצמית, איך לא, נושא בעל קונוטציה שלילית, נחשב בעינינו כדבר פסול ומתועב. רק כאשר אנו

קרא עוד »
מעוניינ/ת לקבל חוות דעת מקצועית חינם על הדרך שלך להצליח?

מאמרים נוספים

ענישה בכתה

Share on facebook
Share on google
Share on whatsapp
Share on email

אחד מהתפקידים הרבים המוטלים על המחנך, הוא גם להעניש מדי פעם, זה אמנם לא נעים ולא רצוי, והיינו מעדיפים לדלג על שלב זה, אולם לפעמים אין ברירה וחייבים לתת עונש.

לפני שאנו ניגשים לעניין העונשים, מתי להעניש וכיצד, אנו צריכים לדעת מספר דברים: א. עונש אינו דבר רצוי ואינו מטרה. ב. הענישה צריכה להיות מתוך רוגע ואהבה. ג. הענישה מצביעה על חולשה ולא על חוזק.

ונבאר זאת בעהי בהרחבה.

ענישה אינה מטרה.

במשלי[1] נאמר, חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר, לכאורא היה צריך להיות כתוב, ואוהבו יפליא מכותיו שזה בעצם ההיפך מחושך שבטו, אלא מבאר בעל שבט הלוי שליטא, הסבר הפסוק הוא כך, דרך החינוך של אוהבו הוא שחרו מוסר, לחנכו ולאלפו בינה ולתת לו מוסר כיצד צריך להתנהג, ואם זה יעזור אין צורך בכלל בשבט, אולם אם חלילה הבן אינו מתנהג כראוי ויש צורך להענישו, במצב כזה אם חושך שבטו אינו אלא שונא בנו.

יוצא לנו מכאן, שהדרך של עונש היא רק במצב שהחניך לא קבל את המוסר, אולם ודאי שעדיף בלי זה, ונלמד זאת משני מחנכים שנשאלו על מצבם בכתה.

מחנך א

בשנה השלישית שאתה מחנך בכתה האם אתה מרוצה מעבודתך?

בה כן

האם יש לך משמעת בכתה?

כן

כיצד אתה עושה זאת?

וכאן הוא מסביר את שיטתו, אצלי בכתה ילד לא מעז לדבר בלי רשות כי הוא יודע שיקבל עונש חמור, ילד שקם בלי רשות מהמקום נשאר לעמוד עד סוף היום ולפעמים יותר, כולם חייבים לשים אצבע בגמרא, ולא, הם יענשו. וכך הוא ממשיך לפרט את סוגי העונשים בכתתו, והוא מתפאר בכך שיש לו שליטה מלאה בכתה.

כששאלנו אותו האם קורה לו שהוא צריך להעניש הוא אומר ודאי, כמעט כל יום יש ילד או שניים שמקבלים עונש ולכן יש לו שקט בכתה.

שאלנו אותו מהו אחוז המצטיינים ומהו אחוז הבינוניים בכתה, הוא עונה שבדרך כלל כמעט כל הכתה יודעת את החומר ואינו מבדיל בין טובים לחלשים, ילד שלא יודע במבחן מקבל עונש.

שאלנו אותו גם כמה הוא מספיק ללמוד במשך השבוע, הוא עונה שאינו מספיק הרבה, כיוון שבעיות המשמעת (קרי נתינת עונשים ובדיקתם), תופסת חלק נכבד מהיום ולכן ההספק שלו נמוך, אבל, הוא ממשיך להצהיר, משמעת בכתה היא לפני למידה, ולכן הוא שם על זה דגש חזק.

מחנך ב

בשנה השלישית שאתה מחנך בכתה האם אתה מרוצה מעבודתך?

בה כן

האם יש לך משמעת בכתה?

כן

כיצד אתה עושה זאת?

וכאן הוא מסביר את שיטתו, כל התלמידים יודעים, שאצלנו בכתה יש כללים וכולם חייבים לקיים אותם, הכללים לא נועדו לעזור למחנך אלא לעזור לכתה בכלל ולכל תלמיד בפרט, אם קורה שילד מפר כללי משמעת, דבר ראשון נשוחח אתו ונעמיד אותו על חומרת המעשה, ובדכ התלמידים מקבלים, אם אין ברירה נותנים לתלמיד עונש בהתאם למעשה שעשה.

כששאלנו אותו האם קורה לו שצריך להעניש, הוא אומר שזה אכן קורה מפעם לפעם כשאין ברירה ובממוצע של פעם או פעמיים בחודש.שאלנו אותו כמה אחוזים מהכתה יודעים בסוף השבוע את החומר, הוא עונה שבדרך כלל רוב הכתה יודעת את החומר טוב.

שאלנו אותו כמה הוא מספיק ללמוד במשך השבוע, הוא עונה שההספק הלימודי הוא בדכ גבוה, משום שכאשר יש אוירה טובה בכתה כללי המשמעת נשמרים גם הם בצורה סבירה, וכל זה תורם הן ללימודים והן להתנהגות.

הבה נחשוב כעת, כאשר אנו נרצה ללמוד איך לנהל כתה האם נפנה למחנך א או למחנך ב, ברור שנפנה למחנך ב, הרי אנו לא באים לתלמוד תורה עמ לריב עם ילדים, אלא עמ לחנכם לאהבת תורה לירש ולמידות טובות, איזו תועלת יכולה להיות לתלמידים אם הכל מסתובב סביב העונשים, מי קבל היום ומי קבל אתמול, ואיזה סוג עונש כל אחד קבל, וגם אם התלמיד רוצה להקשיב, האם הוא יכול ללמוד ולהבין את החומר באופן ברור כאשר יש אוירה של מתח בכתה, וכל אחד רק חושש שמא עכשיו יתפסו אותו בעבירה וייענש על כך.

דבר נוסף, ריבוי עונשים עלול לגרום לזלזול בכל עניין הענישה, היה פעם תלמיד שרצה לקנות ממתק בהפסקת הצהריים, חברו מעיר לו, הרבה יעניש אותך על כך, עונה לו הראשון אז מה, שווה לי לקנות את הממתק ולקבל את העונש (ממתק עולה שקל + עונש), אילו לא הייתה מדיניות של ענישה, היא הייתה יותר אפקטיבית ויותר מרתיעה.

ולכן המסקנה היא, עונש נותנים רק כשאין ברירה, ובשום אופן לא כמטרה בפני עצמה.

ענישה מתוך רוגע ואהבה.

בפרשת שמיני[2] נאמר, ואת שעיר החטאת וגו ויקצוף על אלעזר ועל איתמר וגו מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש, מבאר בעל הנתיבות שלום זצל, כשנדייק בראשי התיבות של המשפט שמשה אמר נמצא מלא אהבה, ללמדנו, שגם כאשר משה רבנו עה הוכיח את בני אהרן עדיין היה מלא אהבה כלפיהם.

ובמסילת ישרים[3] כתב וזל: והנה אפילו לדבר מצוה הזהירונו זל[4] שלא לכעוס, ואפילו הרב עם תלמידו והאב עם בנו, ולא שלא ייסרם אלא ייסרם וייסרם, אך מבלי כעס כי אם להדריך אותם בדרך הישרה, והכעס שיראה להם יהיה כעס הפנים ולא כעס הלב.

רואים אנו כאן שני דברים: א. גם כשגוערים זה צריך לבוא מתוך אהבה. ב. כשכועסים לא מענישים, ואם מחנך מרגיש שהוא כועס על התלמיד, שיחכה יום או יומיים ורק אחכ יקרא לתלמיד ויקבע לו את עונשו.

כשהתלמיד יראה שהמחנך לא רצה להעניש אותו מתוך כעס, הוא יקבל בהבנה את העונש, הוא אף יעריך את המחנך על מסירותו הגדולה למענו, ויחוש את האהבה הגדולה של המחנך כלפיו, כמובן שזה גם יגביר ויעצים את אהבת התלמיד למחנך.

ענישה היא חולשה.

דבר נוסף שמחנך צריך להרגיש הוא, שאם הגיע למצב, שהוא צריך לתת עונש לתלמיד על התנהגות לא ראויה, יתכן שגם אצלו משהו לא בסדר, אילו היה מצליח להשפיע את חינוכו על התלמיד, הוא לא היה מגיע למצב של ענישה, ואם הוא כן הגיע למצב כזה ויש צורך להעניש את התלמיד, הוא צריך להצטער על כך, ולהשתדל מאד שלא יצטרך להגיע לזה שוב. אם זה יהיה כיוון מחשבתו של המחנך הוא יתאמץ יותר ויותר להגיע למצב שלא יצטרך להעניש תלמידים.

למרות הנל, אם לתלמיד מגיע עונש צריך לבצע אותו במהירות ולא להשאיר אותו במצב של המתנה, דהיינו, אם נאמר לתלמיד חכה מה שעוד תקבל, זה יותר גרוע מהעונש, התלמיד מחכה להיענש ולדעת שגמר עם זה, וכפי שאמר דוד המלך עה בתהילים[5] שבטך ומשענתך המה ינחמוני, גם השבט יכול להיות נחמה כשיידע שגמר עם העבירה.

כאשר הגענו למצב, שאין ברירה ואנו חייבים להעניש, אנו צריכים להקפיד על מספר דברים: א. העונש צריך להיות מובן לתלמיד. ב.

העונש מקביל לחטא. ג. להעניש רק על עבירה ודאית ולא על ספק. ד.

אזהרה לפני הענישה. ה. קירוב לאחר הענישה.

עונש מובן.

לפני שהתלמיד מקבל עונש, אנו צריכים לוודא שאכן הבין שחטא ומכמה סבות. ראשית, לא כל מה שנחשב אצלינו לחטא גם התלמיד מבין שזה כך, אנו כמבוגרים מבינים יותר לא רק את החטא אלא גם את השלכותיו, ואילו התלמידים לא חושבים כלל שיש כאן עבירה חמורה. שנית, הרבה פעמים קורה שילד עושה מספר עבירות, אולם את העונש הוא מקבל על עבירה שבעיניו היא קלה, ולא מבין מדוע הוא מקבל עונש כל כך חמור, ונמחיש זאת בספור הבא.

ראובן הוצא מהכתה לעמוד ליד חדרו של המנהל, המנהל פוגש אותו בחוץ ושואל אותו,

ראובן, מדוע אתה בחוץ?

ראובן עונה, הרבי הוציא אותימדוע? שואל אותו המנהל

וראובן עונה התנדנדתי קצת עם הכסא ונפלתי ולכן הרבי הוציא אותי

האם רק זה מה שעשית?

כן

וכשלמדו בשיעור הקשבת כראוי?

קצת

ומה עשית בשאר הזמן?

ציירתי

ומה עוד?

קצת דיברתי עם השכן

היה עוד משהו?

ראובן מהנהן בראשו, אז בוא ראובן ונחשוב יחד, ילד שבשעת השיעור מצייר ומדבר עם השכן, ובנוסף לכך גם קצת מפריע, האם לדעתך אפשר להחזיקו בכתה או שחייבים להוציא אותו?

בסוף השיחה ראובן הבטיח להשתפר, ובקש מהמנהל שימליץ עליו בפני המחנך ויעביר לו את הבטחתו.

מקרים מהסוג הנל יש הרבה, וכל מחנך יכול להצביע על פעמים רבות, שהתלמיד לא הבין כלל מה עשה ומדוע נענש, לכן תמיד כדאי במצבים כאלו, לפני שמענישים לשאול את התלמיד האם הוא יודע מה הוא עשה, האם הוא מבין שעשה מעשה לא נכון, האם הוא מבין שמגיע לו עונש, ורק אז להעניש אותו.

אם נפעל כך נרוויח מספר דברים, א. התלמיד מקבל בהבנה את העונש, ב. לא נשאר לו מרירות כלפי המחנך, כי הוא מבין שרק הוא אשם במצבו והוא גרם שייענש.

עונש מקביל לחטא.

תלמיד שהתנהג לא כראוי וצריכים להעניש אותו, העונש צריך להיות בהתאם לעבירה, אולם צריך קודם כל להבהיר, שעונשי כתיבה, ברוב המקרים אין בהם שום תועלת אלא ההיפך מזה, וחשוב להימנע ממנו מכמה סבות:

א. יש בזה משום התעללות בתלמיד, שמושיבים אותו לכתוב מאתיים פעמים את אותו משפט, התלמיד לא חושב לרגע אחד לשנות את דרכו בגלל שקיבל כזה עונש, ויותר מכך, בכל פעם שכותב את המשפט, מתגברת אצלו המרירות נגד נותן העונש, הוא מנסה לזלזל בו על ידי שכותב כתב צפוף ובלתי מובן, ומנסה לשים ללעג את זה שנתן לו את העונש.

הבה נחשוב, אם התלמיד יצטרך לכתוב מאתיים פעמים דא קדמה לתורה, האם כתיבה מסוג זה תגביר אצלו את הדרך ארץ, ודאי שלא, ואולי יסבירו נותני העונשים, מה ההבדל בין כתיבה מאתיים פעמים לבין קפיצה על רגל אחת מאתיים פעמים, בשניהם יש את אותה התעללות, ואם הם מבינים שעונש קפיצה הם לא יתנו, גם עונש כתיבה הוא כך.

ב. באותם מקומות אשר נהוג לתת עונשי כתיבה נוצרים גמחים לעונשים, וכפי שניווכח מהספור דלהלן:

ר חיים נכנס לכיתתו בהפסקה, ולהפתעתו הוא רואה את אחד התלמידים הטובים יושב וכותב עונש.מוישי, האם קבלת עונש? הוא שואל לא עונה מוישי,

אז מדוע אתה כותב? הוא שואל,

ומוישי עונה, פלוני נוהג לתת עונשים מסוג זה ולכן יש בכתה גמח עונשים, כשתלמיד מקבל עונש, הוא לוקח מהגמח ומחזיר בזמן מאוחר יותר,

מי משתתף בגמח זה? שואל ר חיים,

ומוישי עונה כל ילד בכתה כותב כל שבוע כמות של פעמים שיהיה לשעת הצורך.

ברור שבמצב כזה העונש הופך ללעג וקלס את מי שנותן אותו.

ג. יש כאלו שנוהגים לתת עונשי כתיבה של משניות אבות פרק אחד או כמה פרקים, לפעמים הם מחמירים ונותנים את כל המסכת, או אפילו מסכתות גדולות יותר כמו מסכת שבת, ואז מה קורה, הילד מפתח סלידה מהחומר שהוא כותב.

לקראת הקיץ הסביר המחנך לתלמידים, שעכשיו מתחילים לאמר בשבת אחרי הצהריים פרקי אבות לפי הסדר. האם אתם יודעים מהו פרקי אבות? הוא שואל אותם, כן עונים כולם במקהלה, מה שפלוני נוהג לתת עונש כתיבה.

תלמיד שקבל עונש לכתוב פרק אחד או כמה פרקים במסכת אבות, יתקשה מאד ללמוד את זה בקיץ, ואכ הנזק הוא יותר מהתועלת.לכן, כל מחנך יסיק לעצמו בהתאם לכיתתו, איזה עונש אפשר לתתבכיתתו ואיזה לא מתאים, האם כדאי להיעזר עם המנהל (במידה והוא אכן יכול לעזור) או שעדיף לגמור את הדברים בינו לבין תלמידו, מתי לערב את ההורים ומתי לא, אולם בתנאי שיש קשר בין המעשה לעונש.

במקרים בודדים ובלית ברירה ניתן להיעזר בעונשי כתיבה, אולם לא יותר מעשר פעמים באופן רגיל, ובמקרה חריג במיוחד עשרים וחמש פעמים, עדיף לתת חמש פעמים עם חתימת הורים או חתימת מנהל, (עדיף להתחיל עם חתימת מנהל ואם זה לא יעזור לעבור לחתימת הורים), מאשר לכתוב יותר פעמים בלי חתימה, אפקט הענישה הוא הרבה יותר יעיל הן מצד החתימה, והן מצד שהתלמיד לא מרגיש שקבל עונש קשה מדי.

מקרה נוסף שאפשר להשתמש בעונש כתיבה, הוא במצב של פטפוט בלימודים, במקרה זה נוכל לומר לתלמיד, שכיוון שלא הקשיב בשיעור, אין ברירה אלא שיעתיק לעצמו את הקטע שלמדו, וגם אז בשום אופן לא קטע ארוך מדי.

עונש רק על הוודאי.

כשם שחשוב שהתלמיד יבין שחטא, כך גם המחנך צריך לוודא שאכן התלמיד חטא ומגיע לו עונש, כבר היו לעולמים, שמחנך חשד בתלמיד שעשה מעשה לא טוב והעניש אותו, ולבסוף התברר שהתלמיד כלל לא אשם.

במידה ואכן קרה שילד נענש על לא עוול בכפו, המחנך יקרא לוויתנצל בפניו על התקלה שארעה לו, וכדאי אף להוסיף ממתק, צעד זה יגביר את חינו של המחנך ואת הערכתו של התלמיד כלפי המחנך.

אזהרה לפני ענישה.

בירושלמי יומא[6] איתא, אין הקבה עונש אלא אכ הזהיר, ולומדים מכאן שכל פעם לפני שמענישים צריך קודם כל להזהיר. גם בכתה זה כך לפני ענישה צריך להזהיר, למרות שכל אחד יודע שעל התנהגות לא ראויה מקבלים עונש, אולם מחנך שירבה באזהרות שוב ושוב, יגרום לזלזול בדבריו ולאי התייחסות לאזהרותיו. לפעמים מותר ואף רצוי לוותר על העונש, אולם לא באופן קבוע אלא אם יש לכך סיבה צודקת.

קירוב לאחר הענישה.

במסכת סוטה[7] איתא, תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר יצר תינוק ואישה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. ולכאורה מדוע נקט שמאל דוחה וימין מקרבת, מדוע לא אמר שניהם מקרבים או שניהם דוחים, אלא ההסבר הוא כך, כאשר נקרב אלינו חפץ בשתי ידיים או נרחיקו בשתי ידיים, לא נועיל כלום לחפץ אלא רק לעצמינו, אולם, אם ביד אחת נקרב וביד אחת נרחיק, נוצר שינוי בחפץ עי התנועה הסיבובית, כך זה גם אצל תלמיד, אם נרחיקו לגמרי או נקרבו לגמרי לא יווצרשום שינוי אצלו, מה שאין כן אם ביד אחת נרחיק וביד אחת נקרב, יווצר אצלו מהפך.

יש מחנכים הסבורים, שאחרי שהזהירו ונתנו לתלמיד עונש, הם צריכים לעקוב ביתר שאת האם הוא אכן משתנה לטובה או שעדיין הוא עומד במריו, ואז כל עבירה קלה של התלמיד נבדקת מכל הכיוונים, על כל דבר קטן שעושה, הוא מיד נענש כאילו עשה דבר חמור, אולם טעות בידם.

אחרי שהתלמיד מקבל עונש הוא זקוק להרבה יותר קירוב מהמחנך כיוון שהריחוק כבר נעשה, וכל ריחוק נוסף רק ידרדר את התלמיד, אם אנו רוצים שהתלמיד ישתפר, אנו צריכים להראות לו שהחשבון הישן נגמר ועכשיו הוא מתחיל דף חדש ונקי, ועד משל, אדם שצריך לקחת תרופה מרה, אם אחרי לקיחת התרופה ניתן לו משהו מתוק, עזרנו לו להתמודד עם המרירות וכך יוכל להירפא במהירות, אולם אם נגער בו על זה שמתפנק, ועל עוויותיו שעושה עקב מרירות התרופה, אנו רק נזיק לו בזה, כי יקשה עליו לקחת את התרופה, גם אצל תלמיד זה כך, העונש הוא אמנם תרופה אבל תרופה מרה, והקירוב שאחר כך יעזור לרפא את המרירות.

ולכאורה אפשר להביא ראיה מדברי הגמרא הנל, דמזה שכתוב שמאל דוחה וימין מקרבת ולא להיפך, משמע שהדחיה צריכה להיות ביד החלשה, ואילו הקירוב צריך להיעשות ביד החזקה, ויותר מכך, אם הדחיה תיעשה ביד שמאל והקירוב ביד ימין, רק אז השגנו את המטרה החינוכית.

ולסיכום:

* ענישה אינה מטרה, ומשתמשים בה רק כשאין ברירה.

* היא צריכה להיות מובנת ובהתאם לחטא.

* אחרי העונש יגיע הקירוב.

על הכותב:

מעוניינ/ת לקבל חוות דעת מקצועית חינם על הדרך שלך להצליח?

מאמרים מומלצים נוספים מהמחבר:

כיצד נאריך ימים בחינוך

אם אתה עובד בהוראה בשביל המשכורת בלבד, פרק זה לא מיועד עבורך. אולם, אם המטרה שלך היא חינוך ילדי ישראל ואתה שואף

אסיפת הורים

מרגלא בפומיה של האדמור מקלויזנבורג זצל, מה שאמר הרימ מזלוטשוב זיעא, בשם הבעשט זיעא, זייט דער פעטער עשיו, האט אפגענארט דעם זיידן

ערכים בכתה

שאלו פעם מחנך דגול חינוך מהו, אמר: חינוך, הוא מה שנשאר לתלמיד, לאחר ששכח את מה שלמד. נשאל אדם ממוצע, מה הוא

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אפשר לעזור?

זה התפקיד שלנו!

השאירו את מספר הטלפון שלכם, ואנחנו נחזור אליכם לייעוץ בחינם!

חני 0527155401