אהבה עצמית

חלוקת המאמר חלק ראשון של המאמר מיועד [בעיקר] לגברים אהבה עצמית, איך לא, נושא בעל קונוטציה שלילית, נחשב בעינינו כדבר פסול ומתועב. רק כאשר אנו

קרא עוד »

בין המצרים ואהבת חינם

בימים אלה, בין המצרים, ‘מדברים’ כולם על חורבן ביהמ”ק שנגזר בעוון שנאת חינם. מדברים על כך, אך מה עושים? יודעים שנדרשת ‘אהבת חינם’, אך מהי

קרא עוד »
מעוניינ/ת לקבל חוות דעת מקצועית חינם על הדרך שלך להצליח?

מאמרים נוספים

גשר על גבי רצף התפתחותי

Share on facebook
Share on google
Share on whatsapp
Share on email

לאחר שלב ההורים מעט נרגע,

יש מקום לצעד הבא.

כעת נתחיל לחוש את הקצב,

של ילד קט על הרצף.

מכאן נוכל גם מעט לאבחן,

להבין את מצבו הנפשי של הבן.

על הרצף

כשהלכנו לטיפת חלב,

אחות אחת עם לב זהב,

בדקה אותך היטב היטב –

אתה אכן שומע, מדבר וחושב…

זאת על פי “סטטיסטיקה”, כך האחות –

בחסדי שמים התפתחת כיאות!

כגופך גם בנפש ישנה בחינה,

רצף מקובל להתפתחות תקינה!

להרים את הראש ולהביט אל העולם,

לעמוד על ארבע – לחייך לכולם.

לזחול ולמשוך, לקבל חיבוק,

לעמוד, ללכת ולבקש גם “תדלוק”…

לרוץ לאמא, להראות לה ציור,

לעיתים הקשקוש לא לגמרי ברור…

להתקרב, להתרחק והרבה לשחק,

בין מותר ואסור, כל דבר שוב בודק…

על הרצף של הנפש, קיימת אחריות.

ההורים הם השליחים, עושי ההשתדלות,

בתפילתם בוקעים הם אלפי רקיעים,

הזכות היא שלהם, זאת כולם יודעים…

התפתחות הבשלויות הרגשיות

כפי שאנו יודעים לצפות לשלבים בהתפתחות הגופנית של הילד, כך ישנו רצף התפתחותי גם בתחום הנפש.

כפי שבטיפת חלב האחות יודעת לשאול אותנו – “האם התינוק כבר מרים את ראשו?”, “האם הוא כבר מתהפך מצד לצד?” כך ניתן לשאול שאלות מעין אלו לגבי התפתחותו הרגשית.

בנוסף לכך, כפי שניתן לטפל בעיכובי התפתחות הגוף, ניתן לטפל גם בעיכובים המתרחשים בתחום הנפש. אצל ילדים קטנים ניתן לעשות זאת בקלות יחסית!

ננסה להכיר מעט את הרצף של התפתחות זו –

ראשית כול, נתייחס למעבר מתלות לעצמאות – ככל שהילד קטן יותר התלות שלו בהוריו גדולה יותר. ככל שהוא גדל אנו מצפים שתתפתח עצמאותו. שיחוש את עצמו יכול ומסוגל לבד.

על מנת להמחיש את הדברים אתאר בפניכם את תמונת המצב הבאה –

“יום שני, השעה 9:00 בבוקר, אבא יצא לכולל, אמא הלכה לעבודה. יהודית נשארה בבית לבדה… יהודית חשה בבהלה האוחזת בה, המחשבות התרוצצו בראשה – כל כך פחדה להיות כך לבדה…. אבאל’ה!!! אמאל’ה!! בואו אלי!! אנא מכם, אל תשאירו אותי כך לבדי… אני לא יכולה להישאר בבית בלעדיכם… בבקשה, חיזרו, איפה אתם?…”

אם אספר לכם שיהודית היא תינוקת – ילדה בת שנתיים, אני משערת שמאד תבינו ותזדהו אתה, בוודאי תחשבו לעצמכם, כיצד ייתכן בכלל שהוריה עשו כדבר הזה והשאירו אותה כך?…

אך אם אספר לכם שיהודית היא אישה כבת 30, אני מניחה שתשנו את דעתכם לגביה…

הרצף ההתפתחותי, בחלק זה של מעבר מתלות לעצמאות מחולק לציפיות מסוימות על פי גיל הילד –

בחודשים הראשונים התינוק, כפי שכינו זאת חז”ל, – הוא כמלך! כאשר האם מתאימה את עצמה לצרכיו היא עוזרת לו לחוש תחושת ביטחון בסיסית. כהמשך לכך, לתת אמון בעולם. בשלב זה התינוק זקוק מאוד לאמו. כשהיא ניגשת לטפל בו, אפילו כשהשעה לא שעה היא עושה טיפול פסיכולוגי ממדרגה ראשונה. התינוק קולט שוב ושוב שיש מי שדואג לו, בכל זמן. הוא מפנים שהוא אינו לבד, והוא חש עצמו פחות חסר אונים בעולם…

הוא קולט שיש מי שמבין את צרכיו ויודע למה הוא זקוק בכל עת – לאכול, להחליף טיטול, לישון וכדומה…כמה נפלא הדבר שבחסדי ד’ עלינו, אימהות מרגישות פעמים רבות ממה נובע בכיו של התינוק, למה הוא זקוק – על פי בכי כזה או אחר בכל זמן שהוא. אכן, בשלב זה התינוק תלוי כל כולו באמו.

בסביבות גיל 5-6 חודשים, עד 9-10 חודשים, ישנה התפתחות כאשר התינוק נעשה מעט פחות תלוי באמו, הוא מתחיל לנוע יותר, לטפס, לגעת … אך יחד עם זאת הוא מקפיד לשמור על קירבה אליה.

אנסה להמחיש זאת על ידי הדוגמא הבאה –

יוסי המתוק הוא תינוק בן כחצי שנה, בשעה טובה החל לזחול ברחבי הבית. אמא מתרגשת, התינוק הראשון שלה… בנה הבכור… תראו אותו… מגיע לו מדליה! איזה חמוד… כמובן, היא מצלמת אותו מכל כיוון אפשרי, כולל תמונה משותפת עם סבא וסבתא לרגל צעד הזחילה הראשון… פתאום היא שמה לב שכשהוא זוחל הוא גם מגלה עולם. שהוא מגיע לכל מיני מקומות, שהוא אפילו מכניס דברים לפה… מה יהיה? אמא מאד מודאגת, זה נורא מסוכן! צריך לשים אליו לב כל הזמן… אכן אמא צודקת, זוהי אחריות עצומה, אך גם לכך יש צורך בגבול ובמידה. לכן, יהיה חשוב לאפשר לתינוק לזוז קצת לבדו, לנוע ולבדוק את העולם שסביבו ולא להיות חרדה מדי מכך שאולי הוא ייפגע. כשהאמא תשמור עליו מתוך רוגע ותשים לו גבולות מתוך שיקול דעת, תיווצר אצלו תחושת ביטחון החשובה מאוד לפיתוח יכולותיו.

מגיל 10 עד 15 חודש. הפעוט חוקר יותר ויותר את סביבתו, מעז להתרחק עוד מעט מאמו ויוצר קשר עם דמויות נוספות סביבו. מדי פעם הוא מחדש את המגע אתה וזקוק למעין “תדלוק רגשי” . לאחר זמן מה, כשהוא חש שוב בחסרונה, הוא בא לקבל ממנה כוח, על מנת שיוכל להמשיך ולפעול הלאה. לאחר התדלוק שקיבל ממנה, הוא חש בתוכו שגם כשהיא עוזבת אותו היא מתלווה אליו. התדלוק הרגשי שילד זקוק לו מכיל חיוך של אמא, ליטוף, חיבוק, מילה טובה של עידוד והתלהבות ממעשיו. “איזה יופי!” אמא מוחאת כפיים בעקבות זאת התינוק שלה מרגיש גדול ויכול.

מגיל 14 עד 24 חודשים, הפעוט נהנה מקשרים חברתיים ויחד עם זאת מחפש את נוכחות אמו וגאה להציג בפניה את תגליותיו ואת יצירותיו. בשלב זה הוא מגלה שלא תמיד רצון אמו זהה לרצונו, הוא נמצא במצב של התלבטות בין הרצון לעשות את הכול בעצמו לבין הצורך באישור מצד אמו, שאינה כועסת עליו ואינה רוצה להתרחק ממנו. בתקופה זו פעמים רבות נתקלים בקשיים: יש אימהות המתקשות בהצבת גבולות בריאים – כשלמעשה ילד זקוק לגבולות למען בריאותו הנפשית. יש אימהות הנפגעות מהצורך של הילד להתרחק מהן ולהיות יותר עצמאי. לא רצוי לקחת זאת באופן אישי, זהו חלק התפתחותי טוב ובריא.

מגיל שנתיים עד שלוש, כשהשלבים הקודמים עברו כשורה, הילד מסוגל כבר להיות ללא אמו לידו, מתוך שלווה ותחושת ביטחון שאמא שלו קיימת, קשורה, אכפתית ודואגת לו גם כשאינה צמודה אליו כל הזמן.

ההתפתחות מתלות לעצמאות ממשיכה במהלך החיים, כשלכולנו יש, כמובן, גם צורך באישור ובעידוד מצד הסביבה המשמעותית לנו. כל זה טוב, כל זמן שזה מאוזן.

נקודת מבט מאוזנת-

נוסיף להכיר את שלבי ההתפתחות הרגשית של ילדינו. התינוק הקטן רואה בתחילה את אמו כמי שמספקת את צרכיו. כאשר היא מרגיעה אותו הוא חווה אותה כדמות “טובה”. כשהיא חסרה לו הוא חווה אותה כביכול כדמות “רעה”. הוא עדיין לא מסוגל לקלוט שלמעשה אותה דמות הדואגת לו במסירות היא אותה אחת שאכזבה אותו כשלא סיפקה את צרכיו.

כאשר האם מזדהה עם תינוקה, מבינה את צרכיו ובכיו, מספקת אותם מתוך חמימות ואהבה – כאשר סך כל החוויות הטובות עולות על החוויות הבלתי נעימות לו, גובר אצלו הביטחון בקיומה של דמות האם “הטובה” והוא מתחיל לתפוס שהחוויות הטובות והרעות שלו מגיעות למעשה מאותה אם. כשדמות האם היא בדרך כלל טובה ולפעמים מתסכלת, הוא מרגיש אותה בסך הכול טובה!

השילוב הזה, בין מציאות נעימה למציאות פחות נעימה, משמעותי למהלך החיים ומערכות יחסים של האדם עם סביבתו. כאשר תחום זה עדיין לא מספיק בשל, יש נטייה להעצים את הזולת יתר על המידה, כשמרגישים אותו באופן חיובי ולהפחית מערכו בקיצוניות כשהוא אך מעט מאכזב.

נשים לב שאצל ילדות קטנות, ילדה יכולה להתלהב מחברה מסוימת, אפילו קצת יותר מדי – “אמא, שושי היא החברה הכי טובה שלי בעולם”, “אני הכי אוהבת אותה!” לעומת זאת בשעת כעס על אותה חברה יש סיכוי טוב שתבטל את מערכת היחסים אתה לחלוטין. משפטים כמו “אני לא אשחק יותר עם הילדה הזו” “אני לא הולכת יותר לגן הזה” שייכים לתפיסת עולם זו…

תפקידו של המבוגר כמובן, לא להיסחף אחר הראייה של הילד אלא לנסות לעזור לו לראות את המציאות בצורה מאוזנת יותר. בתגובותינו לילדים יש צורך ראשית לתת תחושה של הבנה לרגשותיהם “נראה לי שמאד נפגעת ממנה”, “היה לך יום לא כל כך טוב בגן…” משפטים מסוג זה נותנים תחושה של הזדהות ושל הבנה. יחד עם זאת, חשוב שניזהר מביטויים המבטלים את אישיות הזולת. נשתדל גם בשעת כעס להציג את הדברים במשפטים יותר זמניים המציגים את הקושי לטווח קצר ולא תמידי. במקום להגיד משפט כמו: “הילדה הזאת באמת לא יודעת איך מתנהגים” שזהו משפט כללי ומקטלג את אותה ילדה, עדיף להגיד משפט יותר נקודתי לזמן המקרה כגון – “הילדה הזאת באמת לא התנהגה אלייך יפה היום” תגובות שיפוטיות והדבקת סטיגמות למעשי הילד, מחזקים את ההסתכלות הבלתי מאוזנת שלו על העולם .

כמו כן, כדאי לבטא גם כעס או אכזבה של הורה באופן ממוקד יותר לשעת הבעיה, במקום לומר “את אף פעם לא רוצה לשמוע ולאסוף את המשחקים” עדיף משפט המתאר את המצב הנוכחי: “אמא ביקשה ממך לאסוף את המשחקים, חבל שקשה לך לשמוע עכשיו”.

אפשרות נוספת היא באמצעות שאלות, לנסות לברר מה קרה: “את בטוחה שאת לא רוצה להיות עוד חברה שלה? אולי כדאי לך קודם לשאול למה היא עשתה לך כך”? על ידי שאלות מכוונות ותחושת הבנה גם יחד, ננסה להעלות היבטים נוספים.

אם תגובת ההורים מאוזנת והילד מזדהה עם דבריהם, ראיית מבטו הקיצונית אמורה להיחלש בהדרגה, לראיה המשלבת בתוכה את החיובי ואת השלילי גם יחד, ובכך לאפשר לו איכות חיים טובה יותר, המכילה בתוכה קשרים בריאים ונעימים שקיומם מתאפשר גם כשהם לא מושלמים, וזאת ללא צער ופגיעות יתרה.

יכולת הביטוי הרגשי

לילדים קטנים קשה להכיר במציאות כפי שהיא באמת. הם משנים אותה לפי איך שהם היו רוצים שהיא תהיה. לכן לפעמים ניתן לשמוע ילדים מספרים סיפורים שלא היו ולא נבראו, וזאת לא מתוך רצון לשקר אלא מתוך אותם דברים שהם היו רוצים “להדביק” לחייהם, אותם דברים שהם היו רוצים בקיומם.

בנוסף לכך ניתן לראות את הקושי של ילדים רבים בלקיחת אחריות, כשהם נוטים להאשים את הסביבה במעשיהם, זאת כדי לא לחוש את הרגשות המכאיבים להם ביחס למעשיהם השליליים או בכלל ביחס למציאות, לכן הם ‘משנים’ את המציאות על פי דמיונם( באופן לא מודע).

כשלאדם יש קושי להכיר ברגשות המכאיבים לו, הוא נתקל גם בקושי להתמודד אתם בצורה בריאה. במקרה זה הוא משקיע כוחות מרובים כדי לא לחוש בכאבו, אך בעצם מעוות בכך את המציאות, ובמקום להיפטר מהכאב – הכאב כביכול רודף אחריו. לעומת זאת, כשאדם מכיר ברגשותיו, יש לו יכולת טובה יותר להתמודד אתם, לשנות את מה שניתן או להשלים עם המצב.

היכולת להכיר ברגשות מתפתחת כאשר האם משרה אוירה של הבנה, של סבלנות, של אהבה והזדהות. כך היא מאפשרת לילד להיות מודע יותר לרגשותיו ולהשתחרר ממה שמציק לו.

כיצד נעזור לילדינו לפתח ולבטא את רגשותיהם באופן בריא?

כאשר הורים מדברים עם ילדיהם באופן פתוח על רגשות, כאשר הם עצמם מסוגלים לשתף ברגשות, גם הילד קולט שלו עצמו יש רגשות שונים. אין הכוונה להפוך את הילדים ל”כותל” שלנו ולצפות מהם לאוזן קשבת ביחס לטרוניות או להתמודדויות שונות בחיינו. לא! הכוונה היא שבאופן כללי רגשות הם דבר שאפשר ואף רצוי לדבר עליו בשעת הצורך. לכן, אם אמא משתפת מדי פעם ואומרת: “היה לי קשה היום בעבודה עכשיו אני עייפה וזקוקה למעט מנוחה”, או: “אני כל כך שמחה שיש היום חתונה!”, “אפילו אני קצת נבהלתי מהאזעקה” הילד שומע זאת ולומד גם הוא להביע את עצמו כך.

– כאשר ההורים מודעים ושמים לב למה שעובר על ילדם, כאשר הם מזהים זאת ומדברים על כך, גם הילד בעצמו מתחיל לשים לב יותר לרגשותיו. “אני שמה לב שאתה קצת כועס עכשיו על שלא נתתי לך את הממתק שרצית”, “את נראית לי עצובה – קרה משהו?”, “התאכזבת שבסוף לא נסענו היום לסבתא, נכון?” המשפטים הללו מהווים מעין מראה של הילד כלפי עצמו וכלפי תחושותיו ומגבירים את המודעות שלו לכך.

– אם ההורים מתייחסים לרגשות כדבר שלילי ומבקרים את הילד, הילד תופס שלהרגיש רגשות שונים זה דבר לא טוב. לכן אם הורה אומר משפטים כגון: “אתה בוכה כמו תינוק” או “מה יש כל כך לפחד?”, “תפסיק כבר להיעלב מכל דבר” וכיוצא בזה, הילד לומד לדחוק את רגשותיו.

אם נראה לילד שאנו מבינים אותו, מזדהים אתו ושאיננו שיפוטיים כלפי הרגשות המפעילים אותו, הוא יחוש יותר בנוח לשתף אותנו ויהיה מסוגל לחיות בשלום עם עצמו, לעבוד על תחושות שונות שלו ולנסות לשנות אותן בשעת הצורך.

כמובן, אין זה אומר שאנו מסכימים עם כל דבר שהילד מרגיש ופועל באופן כלשהו בעקבותיו, אין זה אומר שנאפשר לו לעשות כל דבר העולה על רוחו בעקבות זאת, אבל זה בהחלט אומר שנתייחס וננסה להבין ולתת מקום למה שקורה אתו.

כחלק מתקשורת בונה בין הורים לילדיהם, יש צורך בבסיס הרגשי המתואר כאן עוד מהשלבים המוקדמים ביותר!

יכולת הביטוי המילולי-

יכולת הביטוי המילולי נלמדת כבר בשלב מוקדם מאד, כאשר האם מבינה מה עובר על תינוקה ומדברת אליו: “אמא כבר באה אליך חמודי” “כואבת לך הבטן?” “אתה רוצה בקבוקי?”…היא פועה אליו ומשמיעה לו קולות שונים המשפיעים עליו רגשית.

כאשר התינוק גדל מעט הוא לומד לקשר חפצים למילים המייצגות אותם.

מוישי למד להצביע על המנורה ולומר- ” אור”… על כלי תחבורה” אוטו”, “אית”, ” אובוס”, לנו זה נשמע מתוק ומצחיק, אבל האמת היא שזה הרבה יותר מכך. זהו החיבור הראשוני של הילד לעולם שסביבו באמצעות הגדרה מילולית, כך נוצרת בנפשו חוויה של יותר שליטה על מה שקורה אתו בעולם הגדול והבלתי מוכר הזה, בניגוד לחוסר האונים הבסיסי שחווה מרגע לידתו. (כמו שתייר בארץ זרה חש יותר בטוח כשיש לו מפת דרכים שמלווה אותו, או סימני דרך כלשהם אותם הוא מצליח לזכור).

לאט לאט הוא לומד גם לקשר בין רגשות למילים המתאימות להם. כאשר הוא לומד להבין ולהגדיר את רגשותיו ואומר משפטים מלווים בפרצוף מתאים כמו- “מוישי עצוב…”, “מוישי כועס…” הוא חש יותר ברור ונעשה יותר בטוח ביחס לעצמו כביכול, יש לו מפה לעולמו הפנימי…

ניתן לשים לב ולראות שישנם לעיתים ילדים המתקשים לבטא את רגשותיהם, בעיקר השליליים – באמצעות מילים. כך במקום לדבר על הקושי, על עצב, על כעס, על פחד, או על כל רגש אחר, נוצר מצב שהרגשות השונים מתפרצים על ידי סממנים גופניים כמו – כאב ראש, כאבי בטן ועוד… או שלחילופין הדברים יוצאים באמצעות התנהגויות שונות כגון – בכי, צעקות ואפילו מכות. ככל שהילד גדל אנו מצפים שיצליח לבטא את תחושותיו ואת תסכוליו על ידי כך שידבר עליהם.

פעמים רבות הילד לא יודע להסביר את עצמו בצורה מספקת, ולמבוגר יש אפשרות לעזור לו בכך, על ידי שהוא מסביר או שואל אודות הרגש אותו הילד חש. לדוגמא: “עצוב מאד לך עכשיו…”.”את מפחדת?”, “את מאד שמחה שהולכים לגינה, נכון?”.. כשההורה מגלה לילד מה עובר עליו הוא מרוויח קשר רגשי קרוב יותר עם הילד, והתוצאה תהיה שהילד יגדל וירצה לשתף את ההורה ברגשותיו.

.

התפתחות יכולת היצירתיות-

היכולת ליצור זו יכולת נפשית המתפתחת אצל התינוק עוד בהיותו קטן מאד. ניתן לראות תינוק רעב המוצץ את אצבעות ידיו. זאת מתוך דמיונו שכביכול משם יגיע מזונו. רק לאחר מספר דקות בהן ייווכח שהוא נשאר רעב – יתחיל לבכות. התאמת האם לצרכים של תינוקה יוצרת אצלו חוויה בה הוא יכול ליצור כביכול, מציאות בהתאם לצרכיו הוא בוכה ומבחינתו על ידי הבכי הוא מצליח ליצור את תגובת האם שנותנת לו לאכול. בנוסף לכך, לחלק מהתפתחות היכולת היצירתית קשור מושג הנקרא “אובייקט מעבר”. הכוונה היא לאותו חפץ ידוע אליו “נדבקים” תינוקות רבים (שמיכה, מטפחת, דובי…) חפץ זה מהווה עבור התינוק מעין תחליף לדמות האם בזמן שהיא אינה נמצאת לידו. “אובייקט המעבר” הוא בעצם מימוש של יכולת היצירה שבו. המעבר מהרצון ומהדמיון שדמות האם תהיה לצדו לתחושה שיש באפשרותו לממש את הדמיון במציאות על ידי דבר ממשי-החפץ אליו הוא נקשר.

חשוב לציין ש”אובייקט המעבר” יפצה את הילד על חסרון אמו רק למשך זמן קצר. אם האם תיעלם לו לזמן ממושך מדי, “פיצוי” זה כבר לא יפעל בנפשו והתינוק עלול להיפגע מכך. לכן חשוב שעד גיל שנה וחצי לערך האם תהיה בקרבת מקום ולא תעלם למשך זמן ארוך מדי, אלא במצב של חוסר בררה, שאז רצוי לדאוג לסביבה תומכת שתהווה תחליף מוצלח לדמות האם, כגון סבתא טובה או מטפלת חמה ואימהית.

מאחורי כל תהליך יצירה קיים דמיון ותחושה שישנה אפשרות למימוש הדמיון. כשהילד מקבל עידוד ותמיכה לרעיונותיו, מתחזקת תחושה זו. אם המציאות היא שההורים מבטלים או מבקרים את הרעיונות יתר על המידה, הילד עלול להסתייג מפיתוח רעיונותיו ובכך ידוכא פיתוח היצירתיות שלו.

הביטוי היצירתי זהו דבר שיכול לצאת לפועל בתחומים רבים, מפיח רוח חיים ויוצר תחושת סיפוק. ילדים נולדים עם דמיון מפותח וכשהם מעלים רעיונות שונים ליצור דבר מה רצוי לאפשר להם זאת כמה שיותר. אין זה סותר את הצורך בהצבת גבולות (נניח שילד רוצה לצבוע בצבעי גואש, אפשר לתת לו לעשות זאת בהגבלה למקום מסוים ועל פי כללים שנקבע, אין צורך לאפשר לו לצבוע גם את הקירות תחת הרצון לפתח את היצירתיות שבו…).

כדי שתתפתח היכולת היצירתית, יש צורך גם בקיום תהליך של ניסוי וטעיה כדי שהילד ילמד כיצד ניתן לממש את רעיונותיו הוא צריך להתנסות, לטעות ולהתנסות שוב ושוב. אם ילד יטעה ובשל כך יקבל תגובה ביקורתית כגון “זה לא היה רעיון כל כך טוב”, עלולה להיווצר הפחתה ברצונו של הילד ליצור וחבל…

כדי שתתאפשר היכולת ליצירתיות, חשוב גם, שהאדם יכיר במגבלותיו. זאת על מנת שהדברים יהיו בגדר המציאות ולא תיווצר אכזבה. אם ילד רוצה לצייר ארמון – הוא יכול לנסות ולהגיע לתוצאות כלשהן, אך אם הוא ינסה לבנות את אותו ארמון בכל ממדיו ותפארתו, ואכן יהיה משוכנע לחלוטין ביכולתו לבצע זאת בעצמו, כפי הנראה הוא יתאכזב מאד כשלא יצליח, וייתכן שבפעם הבאה יהסס מלנסות לבצע שוב את רעיונותיו… המבוגר יכול לעזור לילד ולכוון אותו, כדי שבאמת יוכל להכיר ביכולתו וינסה ליצור דברים הגיוניים. אז יחוש הילד בתחושת הסיפוק שביצירה, שאכן הצליח לממש את מה שרצה והדבר ידרבן אותו הלאה ליזום וליצור!

על הכותב:

מעוניינ/ת לקבל חוות דעת מקצועית חינם על הדרך שלך להצליח?

מאמרים מומלצים נוספים מהמחבר:

הנחיית סדנאות

סדנאות- למי הסדנאות מיועדות? הסדנאות הבאות מיועדות לנשים הסובלות מרגשי נחיתות וחוסר ביטחון ביחס לחברה בכלל או ביחס לדמות מסוימת בפרט. כפי

תקשורת בונה

בשבוע שעבר התוודענו לחשיבות ההתפתחות של יכולת הביטוי הרגשי וכיצד הדבר מתחיל כבר בשלב מוקדם אצל התינוק הקטן. כעת ננסה להכיר נקודות

גשר שמוביל אל החופשה…

לסיום נוסיף זמנים מיוחדים, אשר את הזיכרון מלווים במשך שנים. בהם גם ניתן להשלים פערים רגשיים. חופשה! רבים מאתנו חווים את החופשה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אפשר לעזור?

זה התפקיד שלנו!

השאירו את מספר הטלפון שלכם, ואנחנו נחזור אליכם לייעוץ בחינם!

חני 0527155401