אהבה עצמית

חלוקת המאמר חלק ראשון של המאמר מיועד [בעיקר] לגברים אהבה עצמית, איך לא, נושא בעל קונוטציה שלילית, נחשב בעינינו כדבר פסול ומתועב. רק כאשר אנו

קרא עוד »

בין המצרים ואהבת חינם

בימים אלה, בין המצרים, ‘מדברים’ כולם על חורבן ביהמ”ק שנגזר בעוון שנאת חינם. מדברים על כך, אך מה עושים? יודעים שנדרשת ‘אהבת חינם’, אך מהי

קרא עוד »
מעוניינ/ת לקבל חוות דעת מקצועית חינם על הדרך שלך להצליח?

מאמרים נוספים

גשר לקשר!

Share on facebook
Share on google
Share on whatsapp
Share on email

הבטנו על השלבים בהם הנפש מתפתחת,

נמשיך להבין עוד – כיצד היא משתבחת.

עם תקשורת טובה נשלים פערים,

ייתכן ונמנע כך קשיים רגשיים.

משאלת לבו של אבא

דע לך בני, שיש לי בפנים –

רצון להגיע, רצון להפנים,

בסייעתא דשמיא לקבל הכלים,

על מנת, שנהיה לעד קשורים.

יש לי רצון, ישנו גם הערך –

להוביל אותך בדרך המלך,

כולי תקווה, תמיד לכך מחכה –

יהי רצון, שאכן גם אזכה.

בני היקר, ברצוני להגשים,

אתה לי בני, פיקדון ממרומים,

בין גבולות לגמישות, בין חום לחומה –

הלוואי ותהא לאדם, בעל שיעור קומה!

תן לי ידך, תן לי הזכות –

להוביל אותך לגיבוש של זהות,

יהי רצון, תמיד לכך מתפלל –

שממני בני, אכן תקבל.

כדי שתוכל לעבור גם שביל קצת תלול,

כדי שבחייך יהיה ברור המסלול.

כדי שתוכל לחיות ולשמוח, גם להצליח לסלוח,

אפילו כששום דבר לא לגמרי בטוח…

אהיה טמון בליבך, כחלק ממך –

כדיוקן דמות אביך, לנגד עיניך- כל חייך תלווך…

המרחב השלישי

בסוגי קשרים שונים בין אנשים, [קשר זוגי, קשר עם אחים, בין חברים, עם ילדים וכדומה]…קיימים שלושה גורמים מרכזיים: אני, אתה ומה שקורה בינינו. מה שהקשר שלנו מכיל, האופן שבו הוא “זורם”, הדברים המוסכמים והבלתי מוסכמים על שנינו.

כשנוצרים ויכוחים יש או “אני צודק” או “אתה צודק”, ולכן יש מאבקי כוח. פעמים רבות חסר “הצדק השלישי”, שאומר: למרות שאני חושב אחרת ממך, אני מסוגל לחשוב גם מנקודת המבט שלך., אני יכול גם “להיכנס לנעליים שלך” ולנסות להבין מה גרם, מה הביא אותך להתנהג או לחשוב אחרת ממני.

גם עם ילדים מאד קטנים חשוב לנו להגיע ל”צדק השלישי”, המאשר ומכיל את הרצון ואת הצרכים שלהם. ילד שאין למבוגר העומד מולו הכרה ברצון ובצרכים שלו, יבין שלמעשה מה שיש לו מבפנים זה סתמי וחסר חשיבות. לכן כדאי שההורה יעזור לילד ויתרגם את התנהגותו מתוך מקום של הבנה, גם במצבים שהילד מתנהג או דורש דברים שאינם מקובלים על דעת המבוגר העומד מולו. כיצד יעשה זאת? אם ההורה ינסה לחשוב מה גרם לילד להתנהגות מסוימת, מה הילד הרגיש שגרם לו לעשות מעשה מסוים – רגע לפני שיגיב יוכל לעצור ולהראות לילד שגם אם אינו מסכים למעשיו הוא בכל זאת מבין אותו.

יש מקרים בהם נדמה להורה שילד מתנהג בצורה הרסנית וחריגה שמאד לא מקובלת עליו.

אם ההורה יבין שמאחורי המעשה מסתתר קושי של הילד, יש סיכוי שהוא יוכל לעזור לו להתמודד עם אותו קושי. על ידי כך הילד יחוש בהבנתו של ההורה, וגם ההתנהגות השלילית החיצונית תיעלם מאליה.

ישנם מצבים בהם ההורה יכיל את מניעיו של הילד ובכל אופן לא ייתן לו את מבוקשו. דוגמא לכך: ילדה משחקת אצל חברתה כבר שעות אחדות, אמה של הילדה קוראת לה לשוב הביתה והילדה מתנגדת. אם האם תחשוב מעט למה הבת כל כך מתנגדת לשמוע בקולה, תוכל אולי להסיק שבאותם רגעים הילדה משחקת במשחק אהוב ומאד קשה לה להיפרד ממנו. האם יכולה לומר זאת לילדה: “אני מבינה שאת עכשיו באמצע משחק וקשה לך להפסיק, אבל את משחקת כאן כבר הרבה זמן, לכן אני מרשה לך לשחק עוד חמש דקות ואז את צריכה לחזור הביתה”. ראינו כאן שהאמא הצליחה להבין את הקושי של הילדה לעזוב את המשחק. ראינו גם שהאמא באה לקראת הילדה ונתנה לה להישאר עוד חמש דקות, בכך יצרה “מרחב שלישי” חיובי. לאחר מכן אם הבת עדיין תתנגד, כמובן האם תהיה החלטית ותעמוד על שלה, אבל זאת לאחר שנתנה לילדה תחושה של הבנה ושל התחשבות.

תקשורת בונה

על מנת ליצור קשר בו הילד ירצה לשתף אותנו בחוויותיו ובהתמודדויותיו, קשר בו הילד יוכל להביע באמת את מה שהוא חושב, יש צורך בהקשבה. כדי להצליח להקשיב לשני חשוב לפנות את עצמינו מדעותינו האישיות ולשים את רגשותינו בצד, לקבל את המציאות שגם לילדינו יש דעות וחוויות שונות- משל עצמם!

הבנה אין משמעותה הסכמה! אם הילד עושה דבר אסור אני רוצה לתת מקום לתחושות ולמניעים שהביאו אותו למעשה, מתוך נקודת מבט של הבנה ושל הזדהות עם רגשותיו, אך לא ממקום של נתינת תוקף ואישור למעשה השלילי .

כדוגמא לכך, נביט אל ישראל בן ה-9, שהיכה את חברו מהכיתה. ישראל חזר לביתו כעוס ומדוכדך. כמובן, הוא הביא גם פתק מהרב’ה על מעשהו, ללא חתימת הורים לא יוכל לשוב! – כך הרב’ה. כך ישראל… ומה עם הוריו היקרים? ודאי הרגשתם מאד לא פשוטה! למה הוא עשה את זה? מה פשר ההתנהגות הזאת? הוא הגזים לגמרי! בזמן האחרון הוא ממש… אולי הם חושבים לעצמם: הכיצד יתכן שלהם קרה כדבר הזה? שבנם, מחמד נפשם, הגיע עד כדי כך?…

ובכן, כיצד יגיבו? אולי יגערו בו? אולי עדיף לתת לו עונש שילמד אותו לקח אחת ולתמיד? אולי פשוט לא יחתמו, שיתמודד…

ובכל זאת, ישנה אפשרות נוספת! אם יעצרו לרגע, ייקחו נשימה עמוקה וכעת ינסו להבין… קרה משהו שהביא את ישראל לתגובה הזו! מה קרה לו? מדוע באמת הגיב כך? אם ינסו לשאול זאת … ינסו לברר… אולי יגלו דברים מפתיעים – אולי למשל אותו חבר הציק לו מאד? אולי הוא ממש העליב אותו? אולי בכלל הוא זה שהתחיל להכות וישראל, לדעתו, רק “הגן” על עצמו?… אולי…

בכל אופן, אם יגלו תעצומות נפש, יש סיכוי שישפטו אותו בצדק, זאת בתנאי שינסו לתת אמון בכך שאינו סתם ילד פרא, שנהנה להכות ילדים אחרים…

אז… אולי יאמרו שהצטערו לשמוע שקרה כזה דבר ובכל זאת הם מאמינים שיש סיבה שהביאה אותו לכך… אז גם ינסו להקשיב לו עד הסוף, ללא תגובות ביניים שיפוטיות. (גם אם לא יסכימו בשום אופן למעשה, לא יפסידו מכך שיקשיבו ויתנו מקום לדבריו !)

תגובה שכזו מצדם תלווה את מערכת היחסים הלאה! התחושה שיש לו זוג הורים הוגנים ומבינים תהיה לו מעין חיבוק ותמיכה שיעזרו לו בשעת מצוקה. תחושה זו יכולה ללוות אותו למשך שנים רבות כשבליבו תתקבע ההרגשה, שגם אם טעה בדבר מה בחייו, יש לו עדיין יכולת להבין ולהיות קשוב לעצמו, כפי שהוריו היו קשובים אליו. מתוך כך גם תתפתח היכולת שלו לתמוך בעצמו ולא ליפול לייאוש, אפילו אם נפל וטעה.

לאחר שההורים יקשיבו ויהיו בטוחים שהבינו את מניעיו, יהיה הרבה יותר הוגן מצדם להגיב. יש סיכוי שיחשבו עדיין שהתגובה שלו מאד לא מקובלת, כעת יוכלו לומר לו זאת בצורה מאד ברורה, שמתייחסת גם להבנה שלהם כלפיו וגם לכך שאינם מסכימים למעשהו!

הדרך המומלצת לתגובה מצדם היא לדבר אתו מצד אחד על כך שבאמת הם משתתפים ומזדהים עם הקושי שעבר עליו באותה שעה. יחד עם זאת ידגישו את העובדה שלמרות זאת הם מצפים ממנו לתגובה שונה: “אנחנו יודעים שהילד שהכית מאד הרגיז אותך, זה באמת לא בסדר מה שהוא עשה לך! אבל אנו בכל זאת, לא מסכימים בשום אופן שתגיב כך!”. ההורים יאמרו את דבריהם בביטחון, בצורה ברורה והחלטית. חשוב גם שינסו לחשוב יחד אתו על אפשרויות תגובה אחרות, נכונות יותר.

כעת נתייחס לתרומה שתגובה מעין זו תתרום לילד בעתיד, כשיהפוך לאדם בוגר ועצמאי המתמודד גם עם כישלונות אם נעמיק לחשוב על כך, יש בתגובה שכזו נתינת כלי לחזרה בתשובה מתוך בריאות הנפש, מתוך יכולת להביט לחולשה הפנימית בעיניים, להבין את הקושי, לעמוד מולו ואף על פי כן להצליח לקבל החלטה פנימית ברורה ולהתחיל בתהליך של שינוי.

כאשר דברי ההורים מופנמים בצורה טובה, יתקבל בלב הילד בעתיד, מעין דו שיח פנימי ‘העתק – הדבק'” של הוריו. הוא יוכל להבין את עצמו מחד גיסא ולהחליט החלטה חד משמעית מאידך גיסא, ללא נפילה לתהומות של ייאוש וחוסר תקווה וללא ביקורת עצמית יתרה, שעלולה פעמים רבות להרוס יותר מאשר לבנות!

כהמשך לתמונת המצב של ישראל, אציע להוריו לתת מקום למה שעבר גם עליהם.

אמנם, את תחושות התסכול ועוגמת הנפש ישמרו לשעה מעט יותר מאוחרת, אבל דווקא אז יהיה רצוי לשתף זה את זה ברגשות שליוו אותם, אם ישוחחו על כך ביניהם באופן גלוי: “הרגשתי שאני מתפוצץ ממנו”, “לא ידעתי מה לעשות עם עצמי באותו רגע”, “ריחמתי עליו…”. הם ידונו יחד גם לגבי ההרגשה שיש להם ביחס לאופן שבו הגיבו בשעת מעשה – “חשתי סיפוק שהצלחתי לשלוט בעצמי”, “היה לי קשה להתגבר”, “זה דרש ממני הרבה מאד כוח”, “אני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון”.. וכדומה.

לשם כך, אכן יש צורך ראשית כול בתקשורת טובה בין ההורים עצמם, ולהסכמה הדדית ביניהם לדרך הפעולה בה נקטו. אם כך- אכן, יעניקו זה לזו גב רגשי, על מנת שיוכלו להמשיך הלאה. ההקשבה ההדדית תעזור להם להשתחרר מעט מעגמת הנפש שליוותה אותם, כך גם יש סיכוי שיצליחו לחזק כוחות חיוביים שלהם על מנת להמשיך ולבנות את אישיות ילדיהם!!!

מה שמעבר למילים-

כיצד נוכל להבין טוב יותר את המתחולל בנפשו של ילד קט העומד לנגד עינינו? כיצד נוכל לפתח את רצונו, לשתף ולספר לנו את קורותיו מדי יום ביומו? כדי לעשות זאת יש צורך להשתמש ברגישות ההורית שלנו, באותם חיישנים שבורא עולם העניק לנו על מנת לקלוט את מה שמעבר למילים. חיישנים אלה מתבססים על הבעות פנים, על תנועות גוף ועל טונים המצטרפים למילים הנאמרות בחלל החדר. אין צורך ללמוד לשם כך קריאת תווי פנים, גם לא חייבים לפתח כישורי משחק, זמרה וכדומה… זהו כישרון בסיסי שרובנו קיבלנו במתנה גמורה, בחסדי שמים מרובים.

הכישרון המדובר טומן בתוכו את אותה יכולת לקלוט בצורה הבסיסית והפשוטה ביותר את האדם העומד מולנו ובמיוחד את ילדינו. כמובן, כמו בכל דבר, ככל שנתאמן יותר, נצליח לקלוט טוב יותר. אם נעזור לעצמנו לקלוט ולהתייחס למה שמעבר למילים הפשוטות, יש סיכוי רב שנגלה שיתוף פעולה בשיחה עם ילדינו והם מצדם לא יחוו זאת כהטרדה, כחיטוט או כחקירה פולשנית. הם ירצו לשתף משום שיחושו מובנים וימצאו בנו פינה נעימה, מכוונת ומלטפת לנפשם!

לדוגמא: ברכה, נכנסת לבית לאחר שהשתתפה בחוג. כשהיא נשאלת לשלומה היא עונה: “בסדר..”, כשמבט עצוב ומדוכדך מתלווה לעיניה. רובנו נבין שהיא מרגישה מאד לא בסדר. אם יוסי חוזר מהחידר וכשהוא נשאל “איך היה היום?” הוא עונה בטון עצבני “טוב!”, משתמע שמשהו לא היה היום כל כך טוב.

לאחר שקלטנו את האווירה הכללית, חשוב גם שנתייחס אליה בהתאם. אם נמשיך לסדר היום, הילד יחוש שלא קלטנו את השדר- לא הבנו את רגשותיו! אם כך הם פני הדברים, תחושתו הפנימית תהיה שלא מבינים אותו (זאת על אף שאנו מצדנו היינו מצפים שהוא ידבר אלינו בצורה ישירה, כדי שנבין אותו). הוא בתוך תוכו רוצה שהוריו יבינו אותו בהבנה שמעבר לדיבור הישיר, מתוך היכרותם העמוקה אתו ומתוך יכולתם להכיל אותו, כתנאי לכך שיפתח בפניהם את רחשי ליבו. אכן, ברגע שההורים מתייחסים למה שהילד משדר בהבנה ובהזדהות, הוא חש שהם קולטים אותו היטב, הוא חש שיש לו משענת בטוחה, הוא רוצה לתת את עצמו והוא משתף פעולה.

על מנת להדגים זאת, אציג את תמונת המצב הבאה:

דסי בת ה-10, הלכה ללמוד עם חברתה למבחן. כשחזרה הביתה אמה שאלה אותה: “איך היה, דסי, איך למדתן?”. דסי ענתה : “כן… למדנו…” כשזיק של חשש בעיניה. אמה של דסי שהכירה את תגובות ביתה היטב, הבינה מיד שהלימודים לא היו בדיוק כפי המתוכנן.

ובכן, כיצד תצליח לגרום לדסי לספר לה מה היה? כיצד תצליח לגרום לדסי לחוש מספיק בטוחה לשתף? אמה של דסי הבינה שיש להתייחס ברגישות לאופן בו הגיבה דסי, זאת דרך המבט שבעיניה ולפיכך אמרה: “דסי, יש לי הרגשה שמשהו היום, כשלמדת למבחן, לא היה כל כך מוצלח…”, הדברים לא נאמרו בתקיפות ונתנו לדסי תחושת ביטחון לדבר ולספר לאמה שבאמת היא וחברתה פטפטו הרבה, שכחו את עצמן ולא למדו די הצורך למבחן.

אמה של דסי המשיכה להעניק תחושה מבינה ולמרות שלא הייתה כל כך מרוצה מכך שדסי לא למדה כראוי, הצליחה להיכנס לנעלי בתה ואמרה: “אני מבינה שהיה לכן נחמד ביחד ופשוט נסחפתן ולא שמתן לב… זה דבר שיכול באמת לקרות לפעמים בין חברות”. כשאמה של דסי הצליחה לתת לה תחושה שהיא מבינה ולא רק שופטת אותה לחומרה, היה מקום להוסיף ולומר גם – “ובכל זאת, את יודעת שעכשיו יש תוצאה, כך שלא הספקת ללמוד את החומר למבחן…”. כשדסי חשה שלאמה הייתה יכולת כזו, להבין ולהזדהות אתה, היא לא חשה מאוימת ויכלה יחסית בקלות לעמוד גם מול הצד השני של המטבע. התוצאה השלילית של הפטפוטים בזמן שאינו מתאים.

כשישנו שילוב מעין זה, בין יכולת הקליטה של ההורה ליכולת ההתייחסות שלו לילד, נוצרת מערכת יחסים פתוחה מספיק, בה הילד חש בנוח לספר ולשתף את הוריו.

כמובן, הדברים דורשים התנסות ותרגול, במיוחד אם נתחשב בעובדה שלדאבון לב, במרוץ החיים כיום כשאימהות עובדות שעות רבות מחוץ לבית, לא תמיד נותר זמן וכוח לפעילות החיישנים האלו שהם כל כך חשובים ובסיסיים בבית. יחד עם זאת, כדאי לנסות לשים לב אליהם, לעורר את עצמינו לעומתם עד כמה שאפשר. בהחלט סביר לא להצליח בכך מיד לגמרי, אך אם נשקיע לאורך זמן, יש סיכוי טוב שהדבר יהפוך להרגל המניב את תוצאותיו באופן טבעי.

לכל זמן ועת-

ילדים מתפתחים ונמצאים בשלבים שונים, לכן חשוב שיצירת גבולות תיעשה בהתאמה לילד. אם ערך מסוים נכפה ללא כל הבנה והתחשבות, עלולה להיווצר התנגדות ואף דחייה לאותו ערך. כשרוצים שדברים יתקבלו על הלב, יש לעשותם מתוך התחשבות וקריאה נכונה של המפה.

נפעיל לרגע את כוחות המחשבה והדמיון לעברו של ילד בשם דוד. דוד בטבעו הוא ילד מלא חיוניות, שמח ותוסס! כן, ילד כזה שאוהב לטפס על עצים ועל גדרות, לרוץ בשבילים ולשיר שירים, לצחוק ולקפוץ, כפי הרצוי ומתאים לילד בריא בנפשו.

דוד זקוק להפסקה שבין השיעורים על מנת להוציא מרץ ולחדש כוחות לשיעורים הבאים. גם אחר הצהריים הוא זקוק למשחק ולמיני תעלולים. אך אם המבוגרים ייקחו לו זאת? אם ימנעו אותו מכך? (כמובן בשם הצדיקות והמוסר, בטענה שמעשי שובבות שכאלה מתאימים ל”יושבי קרנות”…) האמנם? ברור לכל בר דעת שאין זה כך. שחידוש כוחות זה יהווה חלק בלתי נפרד מלימוד התורה של דוד, בדיוק כפי שהוא זקוק לשינה בלילה ולמזון משביע (וגם טעים) על מנת שיוכל ללמוד ולהתרכז היטב. לכן, אם הוריו יתעקשו להתייחס אליו ולדרוש ממנו להתנהג כ”אברך כולל”, הם עלולים לגרום חלילה לנזק ובמקום לקרב את ליבו ללימוד, אולי אף להרחיק את לבו משם…

ניתן לראות היטב גישה זו המתאימה את הדרישות למציאות ולגיל הילד גם בנושאים הלכתיים. ילד בן 3 אינו נדרש לחכות בין בשר לחלב כמו ילד בן 10, ילד בן 5 לא מסוגל לצום ואילו נער בן 14 כן מסוגל לכך! אם ננסה להקדים ולא נשים לב לכוחות וליכולות האמתיים, אם נעשה זאת בצורה נוקשה מדי עלול הרווח להפוך חלילה להפסד ואף לנזק!

בשל העובדה שלרבים מאתנו קשה לעיתים לראות בפשטות את מקומו של הזולת ולהיכנס באמת לנעליו, יתכן ונתקשה לעתים לבחון גם את מציאות ילדינו בצורה הנכונה והמתאימה להם. לשם כך ניתן לעשות מדי פעם, בשעת הצורך את התרגיל הבא: זוג ההורים הופכים להיות לזמן מה, לזוג שחקנים… אולי יהיו כאלה שיפקחו זוג עיניים, אך דעו – שווה לנסות! אחד ההורים יציג את דמות המבוגר ואילו ההורה השני יציג את דמות הילד המדובר. כעת יש לנהל דושיח שמטרתו “להיכנס” לדמות הילד ובהתאם לכך להסיק מה ניתן לדרוש ממנו על פי מצב אישיותו.

אנסה להמחיש זאת על ידי הקטע הבא:

אביו של בנימין בן ה-8 רוצה שבנו יקום להתפלל בהנץ החמה.

אבא: “יוסי, אני רוצה שאתה כבר תתחיל לקום אתי להתפלל בהנץ החמה, מדי יום”.

אמא: משחקת את יוסי: “אבל אבא, איני יכול”.

אבא: “מה? … למה…?”

אמא [בתפקיד יוסי]: “כי אני רוצה להמשיך לישון… זה יהיה לי מדי קשה לקום בשעה כל כך מוקדמת.

אבא: “מדוע אתה מרגיש שזה יהיה לך מדי קשה?”

אמא- יוסי: ” זה קשה לי להתעורר מאד מוקדם, אני שקוע בשינה, בחלומות… חוץ מזה, אני צריך שיהיה לי כוח לעשות את כל הפעילויות שלי במשך היום.”

אבא: “אתה חושב שאם תקום בהנץ החמה לא תצליח אחר כך לעשות את מה שאתה צריך במשך היום?”

אמא-יוסי: “אני חושב שיהיה לי קשה להתרכז למשל בכיתה, כי אני אהיה מדי עייף”…

אבא: “אני שומע … טוב, אולי באמת צריך לחכות עוד קצת”…

יוסי: “כן, אבא. אני חושב שכשאגדל עוד קצת, אני אשמח לבוא אתך!”

ניתן לראות שבתרגיל מעין זה, יש להורים יכולת לחשוב איך הילד היה מגיב לבקשתם. יש להם יכולת לראות ולשקול גם על פי נקודת מבטו של ילדם. ייתכנו מקרים בהם יחליטו שלא להתחשב בדעת הילד או ברצונותיו, אך בכל אופן הם יוכלו להביט לרגע דרך המשקפיים שלו, ובהתאם לכך להבין ולהכיל את מצבו!

נאה דורש ונאה מקיים!

הורה הרוצה לראות את ילדיו הולכים בדרכו, ישתדל להיות בבחינה של “נאה דורש נאה מקיים”. איננו מלאכים וטוב שכך,-אבל אם אנחנו מתירים לעצמנו דברים מסוימים ובפועל דורשים דברים אחרים הילדים חשים את הסתירה שבדבר!

כשמדברים על דוגמא אישית, אמנם אין הכוונה שנהיה מושלמים. אבל כן, בהחלט בתחומים בהם אנו רוצים במיוחד לראות את ילדינו נוהגים כשורה – ראוי שנשקיע בעצמינו מאמץ אישי לשם כך. אם אין מצדנו התייחסות לנושא אותו אנו דורשים, הילדים מבינים שלדבר המסוים הזה אין באמת חשיבות בעינינו. כשזוהי תחושתם – נוצרת התנגדות פנימית לדרישות, או שהם פשוט לומדים לא להתייחס אלינו ברצינות.

גם כשישנו מאמץ, רצון והשתדלות אישית לקיים את הדברים אותם אנו דורשים, רצוי לשים לב מה הילדים קולטים מאתנו. כיצד ייתכן שהורים ינהגו בהתאם לדרישותיהם ובכל אופן הילדים לא יפנימו את הדברים כראוי? אם הורים עושים דבר מסוים מצד אחד, אך למעשה מתמרמרים ואומרים דברים שליליים שקורים בעקבות אותו הדבר, או נראים שאינם מרוצים ושמחים מספיק בדרכם, תיתכן מציאות בה הילדים יקלטו שלא באמת כדאי להם לנהוג כהוריהם, למרות שכביכול ההורים כן נתנו דוגמא אישית.

ניקח לדוגמא בית בו ההורים שואפים לעשיית חסד, לעמוד עולם זה הם רוצים מאוד לחנך גם את ילדיהם. בבית זה הדברים עובדים באופן ישיר – הלכה למעשה! ההורים טורחים ופותחים גמ”חים שונים ומגוונים, אבא נותן הלוואות לכל אלה שרק מבקשים, והבית נעשה מקום בו הצדקה והחסד משגשגים. הילדים כמובן שותפים לפעילות הברוכה, ואין ספק שהם זוכים לקבל לכך מהוריהם דוגמא. אלא מה ? במשך הזמן ההתלהבות קצת שוככת, “אין לי כבר כוח”, התלונה שוב נשמעת…כשבלילה מתקשרים אנשים – “אין להם שעות?” נשמעים קיטורים, ומה לעשות שגם את התגובות הללו יש ילדים שקולטים?

אם הדברים נעשים עם הרבה התמרמרות וטרוניה, ללא תחושת סיפוק ושמחה, נוצרת לדאבון הלב בעיה בקבלה.

אנחנו לא חיים באשליות, שמעתה נעשה הכול מתוך התפעלות והתרגשות, אך לכל הפחות בתחומים בהם אנו כה רוצים, משקיעים ומנסים להעביר לדורות הבאים, רצוי לנו להשתדל להיות נינוחים ומרוצים! כן, גם ועל אף שיש קצת קשיים…

מראה לתכונות הנפש-

כשילדינו נוהגים כשורה, עושים מעשה טוב ואפילו אם זהו לא מעשה בסדר גודל מי יודע מה… חשוב לשים את הדגש על כך. ילדים שומעים את דעת ההורים עליהם ומפנימים זאת. אם ילד קולט שהוריו רואים בו דברים חיוביים, הוא מקבל ורואה בעצמו את אותם דברים! הדבר נעשה כ”מראה לנפש”, דרכה הילד מתבונן בעצמו ורואה את אותן תכונות המייצגות את אישיותו!

ככל שאנו מצליחים להתייחס ולהעצים את יכולות הילד, הוא מאמין יותר ביכולות אלו. כמובן – התנאי לכך הוא שאנו מבססים את המחמאות והתגובות שלנו על דברים אמתיים. אם הילד חש שאנו “זורקים” מילים ללא קשר למה שהוא עושה באמת, הוא אינו מפנים את הדברים.

כאשר הילד עושה דבר מה חיובי בשמחה ורצון, ודאי שיש מעלה גדולה כשמחמיאים לו על כך. כשילד אינו עושה את הדבר ברצון עדיף שלא לומר: -“איזה יופי עשית זאת”, משום שהוא חש התנגדות לדבר והמחמאה אינה אמתית מבחינתו. בכל זאת יש מקום לומר את המחמאה מתוך התייחסות להתגברות של הילד על רצונותיו כגון:” אתה יודע, למרות שלא רצית, אני שמחה שהצלחת להתגבר ולשמוע בקול אמא”… כאן המחמאה תתקבל יותר, מכיוון שהיא מדברת על הדבר האמתי שהילד עשה – התגבר!

כמו כן, כשילד עושה מעשה טוב כדאי לנו לייחס זאת לתכונות נפשו. בנוסף לכך שנגיד משפטים כמו: “ילד נהדר” או” יישר כוח”, רצוי להדגיש דרך המעשה שעשה גם את מעלותיו: “איך אתה יודע לעזור ולסדר יפה!”, ” אתה ילד כל כך אכפתי” וכדומה … פעמים רבות תגובה כזו נותנת חשק להמשיך גם הלאה לעשות את המעשה הטוב והמשמח, ובנוסף לכך הילד קולט משהו שיש בו, משהו עמוק יותר שמגדיר את מה שהוא, את אישיותו. כשישמע שהוא אכפתי בעוד הקשרים כמו “שמחתי לראות כמה אתה אכפתי כשהבאת מוצץ לתינוק שלנו כשהוא בכה”, “ממש התרגשתי כשראיתי את האכפתיות שלך כשדאגת להביא לחברך החולה את דף הקשר.” תיכנס בתודעת הילד שכך הוא- אכפתי. מה זה עבורו להיות אכפתי? כל מיני דברים שאמרנו כהורים בהקשר לתכונה הזו. הילד יקשר את ההתנהגויות הקשורות לתכונה ויראה את עצמו בהתאם לכך.

כמובן, צריך להיזהר מאוד לא לעשות את הדבר על דרך השלילה, מכיוון שאם נגיד פעמים רבות לילד שהוא איננו מוצלח בדבר מה, כגון: “אתה עצלן”, “אתה ממש חוצפן”, “אין לך טיפת דרך ארץ”, אנו עלולים להפנים אצלו הסתכלות פנימית שלילית, שפוגעת מאד בדימוי העצמי ופעמים רבות קשה להשתחרר מכך. במקרה של מעשה שלילי אפשר לומר שהמעשה הוא כך וכך ולא לתת סטיגמה לעושה. בסופו של דבר, כשנתינת התווית היא על דרך השלילה, נוצרת פגיעה בערך העצמי, כשנתינת התווית הנה על דרך החיוב, היא מגבירה את הערך העצמי. ההסתכלות הפנימית הזו מלווה את האדם במהלך חייו ומכוונת אותו להתנהגויות ולתגובות שונות, לטוב ולמוטב, על סמך ההכרות שלו עם עצמו!

כשהדימוי העצמי החיובי עושה לילד הרגשה נעימה, הוא חש צורך להמשיך ולהגדיל את הרגשתו הטובה, ולפיכך הוא ממשיך לנהוג בדרכים טובות וישרות! בנוסף לכך, הדבר נותן לו יכולת לעמוד גם מול כישלונות ופגיעות, בשל העובדה שהוא יודע שהוא שווה בכל זאת, שגם אם טעה, וגם אם הוא אינו מושלם, הוא אינו חורץ את גזר דינו לשלילה ואינו נופל חלילה לייאוש ולדכדוך.

הכיוון הנכון-

כשלילד יש תחביבים או נטיות לדבר מסוים, רצוי לנסות לנווט את אותן נטיות לכיוונים חיוביים. עדיף לא לנסות ל”טאטא” את אותם צרכים מתחת לשטיח…

כפי שכתוב במסכת שבת דף, קנ”ו- “אמר רב נחמן בר יצחק וצדקן במצות האי מאן רב מאדים יהי גבר אשיד דמא אמר רב אשי אי אומנא אי גנבא אי טבחא אי מוהלא” לאדם שנולד במזל מאדים יש נטייה לשפוך דמים, לפיכך יהא למקיז דם, או שוחט, או למוהל. ובכן, לאותו אדם שנולד במזל מאדים ונטייתו הטבעית היא רצון להרוג, לא נאמר, “מעכשיו תפסיק לרצות זאת!” מכיוון שכמה שזה נורא, מה לעשות, אבל יש לו צורך לכך ואי אפשר לדכא זאת. ניתן רק לכוון את אותו צורך למקום חיובי כשחיטה או כמילה, לקחת את אותו יצר נורא ולהשתמש בו לדבר מצווה

להבדיל, גם לנו ולילדינו יש כל מיני נטיות, צרכים ורצונות. ישנם דברים רבים שניתן לכוון למקום הראוי ואז נראה בכך ברכה.

לדוגמא: ילד שאוהב לפרק ולהרוס דברים, אמנם לא נאפשר לו לעשות זאת בביתנו, אך כדאי למצוא את התחום בו הוא יוכל לעשות זאת, כמו למשל לפרק ולהרוס כל מיני מכשירים ישנים שאין כבר צורך בהם. (כדאי לברכו כמובן שיצליח לפרק כך גם סוגיות בגמרא…) לילדה שתלטנית למשל, ניתן לתת תחום או תפקיד בו רק היא שולטת ומחליטה, כגון “רק שרי מחליטה על הסידור של המפיונים בשולחן שבת”, או “מאיר מחליט מה אוכלים לארוחת ערב ביום שני…”, “בתיה מחליטה איפה למקם את צלחות הפלסטיק בשולחן”… התחומים משתנים כמובן לפי הרמה, הצורך וגיל הילד.

יש פעמים בהם בסך הכול מדובר בתחביב או בנטייה אישית חיוביים, ואכן רצוי לתת להם מקום או לאפשר אותם. ילדה יצירתית בטבעה, כדאי לשלוח לחוג יצירה כלשהו, או לתת לה חומרים ליצירה ביתית. לילדה שבנוסף לכך יש כישרון לעבודה עם ילדים כדאי לאפשר לעשות קייטנות, חוגים וכדומה.

תחומי העניין ונטיות הנפש מרובים הם, כך גם יש הבדלים בין ילד ילד, כפי שפרצופיהם שונים כך גם דעותיהם ותכונות נפשם. יש צורך לחשוב ולנווט כל ילד על פי מה שהוא, ולעיתים הדבר דורש מחשבה ודמיון. בשעת הצורך כמובן כדאי להתייעץ ולשאול על כך. כמובן, חשוב לשים לב תמיד שהדברים אכן נמצאים בכיוון הנכון ולא מקבלים נטייה או גוון שלילי.

רגשות אשמה-

רגשות אשמה קיימים ומלווים את רוב האנשים, אך ישנה חלוקה בנושא:

מחד גיסא יש אנשים הנבנים ומתפתחים באמצעות אותם רגשות שבסך הכול עוזרים להם להשתפר ולהתקדם. הדבר אפשרי בתנאי שרגשות אלה מופיעים במינון סביר וביחס נכון למציאות. כשהדברים אכן כך, המצפון נעשה כ”מצפן”, על פיו האדם שם לב למקומות בהם הוא צריך לעשות שינוי כלשהו ואכן חש שיש בכוחותיו לעשות דבר מה לשם כך. מאידך גיסא, יש אנשים שרגשות האשמה מביאים אותם לייאוש ולחלישות דעת, בשל התמקדותם בכל כישלון קטן עד לכדי דיכוי יכולתם להשתנות.

האדם מועד לכישלון ואינו יכול תמיד לנהוג בשלמות. כיצד יקבל את עצמו כשטעה? כיצד ישפוט את עצמו בצדק? כיצד יוכל להכיל את נפילתו בצורה בריאה המאפשרת תיקון וצמיחה ולא חלילה ייאוש וצער, כפי שכתוב במפורש בפסוק “שבע ייפול צדיק וקם”.(משלי כ”ד, ט”ז)

התשובה לשאלות אלו תלויה ברמת ההפנמה של הערכים עליהם גדל אותו אדם בבית הוריו. הילד מפנים את תגובות ההורים, המייצגים עבורו את הדרך לפיה ראוי לפעול, להתנהג ולחיות. הפנמת הערכים היא מגיל צעיר מאד, מה מותר ומה אסור, תגובות ההורים למצבים שונים מעצבות את אישיותו ומשפיעות על האופן בו יראה את עצמו בעתיד.

ננסה להמחיש זאת על ידי תיאור המצב הבא:

יוסי ילד חביב בן 5. יש סיכוי (כפי שיכול לקרות לכל בן אנוש), שיום אחד הוא ישפוך בטעות, מבלי לשים לב, כוס מים על הרצפה… אם ננסה לדמיין את אמו זועקת – “געוואלד! מה עשית?! אוי ואבוי לך” נוכל להבין שכנראה יוסף יקלוט שגם אם נשפכה לו כוס עם מים בטעות, זה דבר נורא ואיום! אם הוא ישתולל מעט בביתו, יצעק קצת ויצחק כדרכם של ילדים עליזים … ואמו תגיב בסגנון של: “תהיה בשקט מיד! אתה ממש מפריע! זה לא בסדר מה שאתה עושה, מה ההשתוללות הזאת?” הוא יבין כנראה שלדעתה של אמו בשום אופן אסור כך להשתולל.

נניח שהוא גם יעשה בלגאן בחדרו, עם מדי הרבה משחקים. אמו תגיב בהתאם: “מה זה? הפעם הגזמת לגמרי! אתה ממש חסר תקנה” … הוא יקבל גם את המסר, שבהחלט לא טוב לעשות בלגאן! אם אמו של יוסף תגיב כך על הרבה דברים ותבקר אותו על כל צעד ושעל, ישנה אפשרות שהוא יאטום אזניו ויפסיק לקבל ממנה. אפשרות נוספת, עלולה להיות, שהוא יפנים את קולות הביקורת הללו בנפשו. מה יאמרו לו אז אותם קולות? את מילותיה ותגובותיה של אמו, המשדרים שהוא לא יוצלח!

לפיכך, אם בעתיד כשיוסי יגדל, הוא יאבד, נניח, מסמך כלשהו, יש סיכוי טוב שהוא ישמע בתוכו קול ביקורתי שיאמר “אתה ממש חסר אחריות”. אם הוא ייסע למקום כל שהוא וישכח את הטלפון הנייד בבית – הוא ישמע את אותו קול פנימי שיזדעק לעברו: “ממש אי אפשר לסמוך עליך!” ואם הוא יעשה חלילה טעות חמורה יותר הוא ישמע, כפי הנראה את אותו קול טוען בתרעומת: “אבל למה?! למה?! אתה כזה מין לא יוצלח! מה יהיה אתך!?”

יוסף החמוד, בן ה-5, שגדל והופך לאדם בוגר, עם קולות פנימיים ביקורתיים כל כך, נשאב לדפוס חשיבה, שבסופו של דבר במקום לבנות את אישיותו – שואב ממנו את כל הכוחות. הקולות הביקורתיים הללו מייאשים אותו, והתוצאה האבסורדית שלהם שהוא אינו מצליח להתקדם ולהשתנות באמצעותם.

אלא הוא רק חש חסר יכולות וסיכוי לתקן את עצמו. אכן, רבים האנשים בדורנו שנפלו למרה שחורה עד כדי דיכאון כתוצאה מקולות שכאלה…

אך אנא, הסירו דאגה מלבכם, במקרה שלפנינו הפלא ופלא! אמו של יוסף שמעה הרצאה בנושא ביקורת. היא אכן הפנימה. כאשר יוסף שפך שוב בטעות שוב כוס מים על הרצפה, היא כמעט הגיבה ב”שטיפה”, אך ברוב עוז וגבורה יהודית, עצרה את עצמה ברגע האחרון, לקחה נשימה עמוקה ואמרה: “אוי, בטעות נשפכו לך מים… לא נורא! רק השתדל לשים יותר לב בפעם הבאה”, גם בפעם הבאה כשקרה דבר מה בטעות ובהפתעה, אמא התגברה כ”ארי” ורק לחשה “זה יכול לקרות, תשתדל להבא”.

אמא ניסתה לתת עוד כלים, ולפיכך השתמשה בעידוד ובחיזוקים. אנו מדגישים בעיקר את ההצלחות בתחום המסוים שעליו עובדים. כשיוסף השתדל היא שמה לב ועודדה: “כל הכבוד! איך אתה אחראי! יישר כוחך! “. מעידוד לעידוד המשיך יוסף להשתדל, נבנה בו הרצון והחשק להשתפר ולהתקדם.

מן ההווה אנו קופצים ומגלים את יוסף לאחר מספר שנים… ישנו סיכוי רב שנמצא אותו כבר כבחור בן עלייה, מן הסוג אשר אינו מאבד תושייה! מלווים אותו אותם קולות מעודדים, של אמו בצורה חיובית שמביאה לצמיחה: “יופי! הנה, אני כל כך משתדל והיום כבר הצלחתי להתגבר!”, או -“היום כיוונתי בתפילה, יש לי תחושה של התקדמות נפלאה!”

במקרה שיטעה חבל… אך לא נורא, אשתדל יותר בפעם הבאה! בתיקון המידות, כשיחשוב וירצה, ודאי יהיו בו כוחות, אך ללא מועקה יתרה.

מיוסי ישירות אלינו, ניתן אולי להבין יותר כעת, שבבית בו הערכים עקביים אך נוקשים מדי, בית מלא ביקורת וחסר התחשבות, במקום הזדהות עלולה להיווצר דחייה של הערכים, או מצב הפוך, בו הערכים מתבצעים מתוך נוקשות וכפייה עצמית, בה כל טעות גורמת לרגשות אשמה קשים.

אם ננסה להעביר חוקים וערכים בצורה מכילה ומעודדת, באופן של שמחה והערכה מחד גיסא ובאופן עקבי, רגוע וברור, אך במוצהר לא חונק וביקורתי מאידך גיסא, יש סיכוי טוב שילדינו יקלטו ויקבלו את אותה מערכת חוקים!

שמאל דוחה ימין מקרבת-

הורים רבים נתונים לשאלה איך לנהוג עם ילדיהם? מצד אחד ברורה חשיבות הקשר החם, המקרב והנעים בבית, ומצד שני ידוע שצריך גם גבולות. אכן, הצורך בגבולות חשוב באותה מידה כמו החום והאהבה! אין הכוונה שהורה יוצר גבול כדי “לשחרר” כעס, מעין “מלחמת כוחות”. גבול זהו סוג של נתינה, נתינה גדולה וחשובה מאד שמעצבת ובונה את אישיותו של הילד, מגנה עליו ויוצרת בלבו תחושת ביטחון. בעיות רבות אצל ילדים נובעות מחוסר באחד מן השניים – חוסר בקשר החיובי עם ההורים או חוסר בדרישה למשמעת.

ובכן, מה הם גבולות נכונים?

אולי צעקות? ייתכן שהן משתקות את הילדים ומשפיעות לזמן מה, אך מה הן מביעות? – חולשה… חולשה של הורה שאיבד את העשתונות ביחס לילדו הקטן. חולשה של הורה שבנו הצליח לערער את שליטתו העצמית ואת מידותיו של מי שאמור לשמש עבורו משענת, מקור כוח ותמיכה…

כל כך נורא אם צועקים לעתים רחוקות? לא, זה אנושי! אם זו לא שיטה קבועה ובדרך כלל ההורה שולט בעצמו, זה בסדר …

מה לגבי מכה? המכה היא סוג של העמדת גבול חזק וחד משמעי, בגיל הקטן מאד יש מכה רצויה. (על פי הרב וולבה זצ”ל בספר זריעה ובנין בחינוך, עמ’ כ”ג סעיף משמעת – במציאות של היום, אם מרביצים לילד בן 3 כבר עוברים על “לפני עור”.) כשיש צורך בכך מדובר על מכה הנובעת ממקום של שיקול דעת ולא של התפרקות עצבים. למכה כזו הנמצאת מדי פעם במקומה יש תועלת.

עיקר הדרישה למשמעת מגיעה מהמקום השקול והמתון של ההורה. כשילד מכעיס ויש רצון למנוע אותו ממעשה מסוים יש צורך לעצור לרגע. יש אפשרות לספור כמו שעושים לפעמים לילדים – עד שלוש! אלא שכאן, המבוגר יספור לעצמו ולא לילד… (אני מתכוונת לעשות זאת ממש, באמת, זה בסדר אף אחד לא רואה…)

בנקודה הזו ההורה יאמר, בדיבור פנימי לעצמו “אני הולך לתת לילדי כרגע מתנה גדולה ושמה: ללמוד להיות ממושמע” .

מעתה הוא חייב להיות חזק בשביל לתת את המתנה הזו. ככל שההורה יהיה יותר שלם עם עצמו, מתנה זו תתקבל טוב יותר!

בשלב זה יגיב ההורה בצורה רגועה, ברורה וחד משמעית. הדיבור יהיה נחרץ, לא מדי קולני.

אנסה להמחיש זאת על ידי דוגמא: נניח שבתי היקרה החליטה לעמוד על השיש, ועלי זה לא כל כך מקובל… איך אגיב? אספור לעצמי עד שלוש לפני ש”אקפוץ” עליה, אומר לעצמי “אני הולכת לתת לילדה שלי כרגע מתנה גדולה ושמה משמעת”. אתקרב אליה ואומר לה בטון ברור ורגוע שאינו משתמע לשתי פנים: “אמא לא מרשה לעלות על השיש”, או: “תרדי בבקשה מהשיש עכשיו!” (או כל משפט מעין זה העולה על דעתכם…) בדרך כלל פקודה מעין זו תתקבל ותישמע. במקרה שבכל זאת הילדה לא שומעת (אם הדברים נעשים בצורה נכונה, על פי ניסיוני, לא תיווצר התנגדות) אומר זאת שוב. ואם עדיין לא יהיה שיתוף פעולה? אתקרב בביטחון מלא, אוחז בידה ואוריד אותה למטה, מתוך שמירה ברורה על עמדתי.

מן הראוי להוסיף, שגם לאחר שהורה נוהג כך, תיתכנה לעתים התנגדויות מצד הילדים, וזה בסדר. אין צורך להיבהל מכך, ילדינו אינם חיילים בצבא הצאר… יש להם רגשות, דעות ורצונות. ילד שתמיד רק יקיים את רצונות הוריו מתוך התבטלות מוחלטת, עלול להוציא את התנגדויותיו ואת כעסו הפנימי בצורות עקיפות ובעייתיות הרבה יותר.

בין גבולות לגמישות-

מערכת החוקים והערכים שאנו מייצגים בפני הילדים, חשובה ביותר. ילד בריא זקוק לגבולות ולכללים ברורים. יחד עם זאת יש צורך בגמישות, שאומרת שיש גם סדרי עדיפויות בתוך הערכים וביניהם.

הורים שאלו אותי: מה לעשות? אנחנו לא מצליחים להבין מהי הדרך הנכונה. מצד אחד ברור לנו שילד צריך גבולות, מצד שני אנו חוששים שאם נכביד עליו, שאם נשים לו גבולות זה עלול לחנוק אותו ולגרום לו לנזק. האמת היא שממש הסכמתי אתם כל קיצוניות מעין זו מזיקה. אם אנחנו משחררים את הרסן והכל נעשה כהפקר, זהו נזק ברור לילד. אם נמנע ממנו כל דבר ונשים לו גבולות על כל צעד ושעל, ודאי גם כאן תיווצר פגיעה, שתוצאותיה עלולות להביא לסימפטומים שונים ובלתי רצויים.

אם כן מהו שביל הזהב? מהי הדרך הנכונה? על מה נשים דגש וממה אולי אפילו נתעלם?

שאל אדם את חברו – “בכף ידי הסגורה כאגרוף ישנו פרפר, מה נראה לך שמצבו כעת? האם הוא חי? האם הוא מת?”

ענה לו חברו החכם – ” דבר זה תלוי אך ורק בך, אם תסגור את אגרופך מדי חזק, הרי שפרפר זה ימות בכף ידך, אם תפתח אותה קצת יותר, הוא יחיה, ואם תפתח את כף ידך מעט יותר מדי, הפרפר פשוט יברח. כך גם אנו כהורים, צריכים לשים לב לפתוח במינון ובמקום הנכון ולסגור במינון ובמקום הנכון.

ננסה לעשות מעט יותר סדר, להגדיר את הדברים ולשים אותם בתוך איזושהי מסגרת. לפיכך נחלק זאת לשלושה חלקים:

לחלק א נכניס את כל אותם דברים שהם בגדר חד משמעי. אותם דברים שברורים לנו ואין סיכוי שבעולם שנאפשר אותם לילדינו!

אם, נניח, לדבורי בת השנתיים יתחשק פתאום לרוץ לכביש סואן, ברור שהוריה לא יאפשרו לה לעשות זאת ויעצרו אותה מכך בגופם ובנפשם, בכל דרך שרק אפשר.

אם דוד בן ה-3 ינסה לטפס לחלון גבוה ללא סורגים, הוריו מיד יעצרו אותו מלעשות זאת. אלה הם התחומים של הסכנות האמתיות, לא המדומיינות, ההופכות כל דבר למסוכן, אלא הדברים החמורים ביותר עליהם אין לנו כלל שאלה!

בחלק הנגדי, זהו חלק ג’– נכניס את הדברים השוליים וחסרי המשמעות. אלה הם הדברים הקטנים שניתן לאפשר יחסית מאוד בקלות.

אם, נניח, יוסי רוצה גרביים בצבע חום, אין עניין גדול להתעקש על כך שילבש דווקא את הגרביים הכחולים. כאן ניתן לאפשר לילד לבחור ולעשות כרצונו. כאן ניתן “להעלים עין”, כאן הילד חש חופשי ומאושר. כאן יש לו אפשרות לבטא את עצמו כרצונו ולהוציא לפועל את היצירתיות שבו.

כעת נתייחס לחלק האמצעי. חלק ב’ – בו ישנם גווני האמצע, אלה הם דברים רבים שאכפת לנו מהם, שחשוב לנו שהילדים יעשו, אך הם לא מהחמורים ביותר בעינינו.

לאמה של חני חשוב שהיא תסדר את החדר לאחר ששיחקה במשחקים, לאמה של יוכי אכפת מכך שהיא תשים את הילקוט במקום כשהיא חוזרת הביתה מבית הספר.

ובכן, כאן ובעיקר כאן קיימת ההתמודדות היומיומית של ההורים. כאן הדברים נתונים לכל זוג הורים על פי הערכים, הרגישויות וסדרי העדיפויות האישיים שלהם. בנקודות הללו חשוב לקבוע מערכות כללים קבועות, בהן הילד יודע שהוא מחויב לעשות דברים שנקבעו לו על ידי הוריו, כאן מאידך גיסא, גם יתקיימו המציאויות בהן במקרים מסוימים יהיה ניתן להתגמש.

בגבולות השייכים לחלק האמצעי יש צורך ביצירת תהליך, על פי רמת ומוכנות הילד. כאן נעשה את הדברים בהדרגה אך בעקביות. עקביות משמעותה שאין פשרות ואין ויתורים ברוב הפעמים. יש להבין, שאם פעם אחת אני מסכימה לבצע דבר מסוים, בפעם השנייה אני אוסרת אותו, בפעם השלישית אני מסכימה שוב ובפעם הרביעית לא… וחוזר חלילה – לא תתקבל דרישתי בצורה ברורה. ייווצר בלבול ולא משמעת.

קיים גם מצב שבו הורים שהתקשו לאורך זמן בהצבת גבולות לילדיהם ובשלב מסוים הכירו והבינו את הצורך בכך, מנסים לשנות את המציאות מדי מהר.

כמו כן, לרבים מאתנו יש קושי להיות עקביים, וכתוצאה מכך לדרוש מהילדים בבת אחת כמות גדולה מדי של דרישות. קושי זה גורם פעמים רבות שלא נעמוד במה שאנחנו דורשים. ומקשה מאד גם על הילדים עצמם לקבל ולבצע את רצוננו. לפיכך, רצוי שניקח בכל פעם דבר אחד או מקסימום שניים עליהם נחליט לעמוד. רק לאחר תקופה בה גם הילד וגם אנחנו כבר נתרגל למה שהוחלט, נוכל להתקדם ולהוסיף .

כמו כן, כשהורה רוצה ליצור גבול בתחום כלשהו כלפי בנו, עליו לשאול את עצמו: האם גבול זה מתאים לגיל הילד? האם הדרישה שאני עומד להציב בפניו היא דרישה הגיונית ביחס ליכולות ולכוחות שלו? אם התשובה היא חיובית, רצוי שההורה ינסה לקדם את הילד בעוד צעד אחד מהמקום שהילד נמצא בו באותו זמן. אין טעם לרוץ מהר מדי, בבחינה של “תפסת מרובה לא תפסת” וזאת אפילו אם היה מתאים שהילד יעשה זאת כבר על פי גילו. את מה שנחליט לדרוש נעשה בעקביות ובצורה ברורה, על כך נעמוד!

הבה נתבונן במקרה הבא: אמה של יעלי הגיעה למסקנה שהגיע הזמן שיעלי תשתפר בנושא של סדר. היא חשבה לשים דגש על הדברים הבאים: לדרוש ממנה לשים את הילקוט במקום המתאים כשהיא חוזרת מבית הספר, לסגור את המיטה בבוקר, לקפל את כתונת הלילה, לשים את הנעליים בפינת החדר, לסדר את החדר אחרי ששיחקה בו והרשימה עוד ארוכה… עד היום בו חשבה על כך, יעלי לא הייתה מספיק מתורגלת בכל הסדרים הנ”ל. האם ניתן לדרוש ממנה לעשות את הכול בבת אחת? האם אפשר להפיל את כל העול הזה ביום אחד בהיר? ודאי לא! אמה של יעלי הבינה שכדי לממש את כל אותם דברים מתבקשת יצירה של תהליך מובנה, יש צורך בעקביות ובסבלנות! אמה של יעלי החליטה במשך תקופה של כחודש לעבוד על תחום אחד בלבד מתוך כל אותה רשימה. כך ידעה שיעלי תפנים ותתרגל, ושהדברים לא יהפכו לעול מוגזם. היא ידעה גם שכך היא עצמה תוכל להיות יותר עקבית. היא בחרה לדרוש מיעלי לשים את ילקוטה במקום כשהיא חוזרת הביתה, ואכן עשתה זאת במשך תקופה. היה לה ברור שיעלי מסוגלת לעמוד בדרישה מעין זו. לכן, על מה שהחליטה עמדה בצורה ברורה, עקבית וללא פשרות! בהתחלה היה לה מעט קשה אך היא הצליחה לעמוד בכך, בהמשך לאחר שהתרגלו הדבר נעשה קל וברור, לאחר מכן הייתה יכולה להמשיך הלאה ולעבור לעבודה עם בתה על התחום הבא.

יחד עם זאת לפעמים, ישנו ערך ברור וקבוע שהופנם בתוך המשפחה, כאשר למרות זאת במצבים מסוימים יהיה מקום להתגמש ולוותר לזמן מסוים על אותו ערך.

נניח שבמשפחתו של שמואל ישנו (משום מה),ערך לקום בבוקר בשעה מוקדמת. הוריו מקפידים שהילדים יקומו כך בכל יום, אין על כך כל ויכוחים. לא ייתכן מצב בו לשמואל יתחשק סתם כך ‘להתמרח’ במיטה, זה פשוט לא ! חד משמעי! יחד עם זאת באחד הימים הייתה חתונה של דודתו, אחות אמו. ההתרגשות הייתה גדולה, החתונה הייתה שמחה במיוחד ובני המשפחה חזרו הביתה מאוחר מאד. למחרת בבוקר שמואל היה עייף והתקשה לקום. כאן יצאה אמו לפנים משורת הדין, התגמשה, ונתנה לו להמשיך לישון עוד זמן רב.

האם יהיה בכך פתח לעתיד? אולי עכשיו ינסה שמואל “לנצל” את האפשרות הזו גם בזמנים אחרים? התשובה לכך היא שלילית, מכיוון שכל זמן שהוריו של שמואל החלטיים וברורים לעצמם בעניין זה, לא ייווצר בלבול, למרות שבזמן מסוים היה ויתור על הערך הנ”ל.

כשאנו ברורים ועקביים בדבר מה, בדרך כלל ויודעים להתגמש במצבים היוצאים מן הכלל, אין חשש כלל וכלל!

חזו בני חביבי

בורא עולם נתן לנו פיקדון יקר מאד. נשמות טהורות אותן הוא הפקיד בידינו על מנת לגדל, להוביל ולנתב בדרכו ובעבורו. אותן נשמות ילדינו – חביבות עליו ויקרות לו ולפיכך ניתנו למי שהכי יכול לאהוב אותן בעולם הזה, אנו ההורים! מטבע הבריאה ניתנה לנו האהבה הגדולה כלפיהם!

ממקום זה אנו משתדלים לעשות את מה שהכי נכון עבור הילדים, לטוב וגם למוטב, בין שמדובר בדרכי נועם ובין שמדובר במשמעת (עליה הארכתי בפרקים הקודמים).

חשוב מאד לציין את ביטוי החלק המקרב של ההורים, המשמעותי ביותר על מנת לחבר את הילד לבית המקנה ערכים ומסלול נכון לחיים. על מנת ליצור חלק זה עלינו לקשור את ילדינו ב”עבותות אהבה”.

חיבוקים, נשיקות, מילים טובות, משחקים וחוויות משותפות…

יש הורים שמעצם טבעם או דרך החיים בה גדלו בבתיהם מתקשים בכך. יש הורים שרוצים לתת את כל אלו אך משהו בפנים עוצר בעדם וכביכול לא מאפשר להם לבצע זאת באופן ישיר. לא כאן המקום לנתח את הסיבות למצבים הללו (שבמקרים רבים יהיו נתונים לסיבות האישיות של כל אחד ואחד)

אך כן, ניתן לתת מספר דרכים כדי לעקוף או ליצור אוירה חמימה למרות המחסומים שבדרך.

הורים המתקשים להעניק חמימות לילדיהם באופן ישיר יכולים לעשות זאת גם בזמן שהילדים ישנים. הרב יעקובסון שליט”א מספר על ניסיונו עם ילדים המרגישים את אהבת ההורים גם מתוך שינה.

אמא ניגשת אל בנה, מכסה אותו, מלטפת את לחיו, נותנת לו נשיקה ויכולה בהחלט לדבר אליו “כמה אני אוהבת אותך… כמה אתה יקר לי בני”… אפשר לתת מחמאות על דברים שעשה במשך היום – וזה עושה את שלו!

בזמן של תחילת ההירדמות התת מודע נפתח, וזהו זמן מצוין להעניק לילדים חמימות ומילים רכות ונעימות “כמה את ילדה מקסימה”, “כל כך עזרת לאמא היום”.

דבר נוסף שתורם מאוד לקשר – זה מכתבים, שאפשר להכניס לילדים בכל מיני הזדמנויות, בכל מיני מקומות.

לקראת מבחן – שיהיה בהצלחה! על מעשה טוב שהילדה עשתה – יישר כוח! וסתם איחול – “שיהיה לך יום נפלא.”

לאימהות עובדות המגיעות מאוחר יחסית הביתה, מומלץ מאוד להשאיר איזשהו פתק- “אני אתגעגע אלייך…” התעניינות כמו: “איך היה בכיתה?”

לילדה קטנה יותר, שעוד לא יודעת לקרוא אפשר בהחלט להשאיר גם ציור קטן כמו פרצוף מחייך, לב או כל דבר אחר.

עם ילדים גדולים אפשר להשתמש במכתבים כאמצעי בונה מאד, כגון: לכתוב לילד כמה שמחנו על מעשה טוב שעשה, וכשקורה דבר לא כל כך רצוי עם ילד, ניתן לכתוב על כך ולהסביר שעל אף שקרה כך וכך – הוא יקר לנו מאד ושאנו מקווים שבפעם הבאה יהיה אחרת…

החלק האוהב ניתן לביטוי גם במצבים שאנו לא כל כך מרוצים ממעשיו. ניתן להסביר לילד שדווקא כיוון שהוא יקר לנו – אנחנו מוצאים לנכון לנהוג אתו כרגע ביד יותר קשה, שהרי כשהבן של השכנה מתנהג כך זה פחות אכפת לנו. במקרה כזה איננו מגיבים על כך.

בשעת תוכחה יכול להיות גם שילוב של אהבה נניח שאני מוכיחה ילד שהעליב חבר, אני בהחלט יכולה להחזיק את ידו בידי ולהגיד שמאד עצוב לי שהילד שלי שאני כל כך אוהבת התנהג כך….

למעשה אנו ההורים מפעילים שיקולי דעת בכל מקרה לגופו, כדאי להשתדל ולשים לב שברוב הפעמים הילדים יחוו את הבית כמקום נעים ואוהב.

דמיון בחינוך

אחד הדברים היפים אותם נתן לנו ד’ בטובו הגדול זהו כוח הדמיון. כמו כל כוח בבריאה גם כוח הדמיון יכול לשמש לטוב ולמוטב, ולכן חשוב לנו לנווט אותו נכון לצורך הבונה את אישיותנו.

ידוע שילדים בעלי דמיון מפותח מתמודדים טוב יותר במצבי לחץ שונים. שמעתי סיפור מעניין על ילדה שנשכחה ברכב, ובכל אותו זמן דמיינה לפרטי פרטים כיצד אביה מגיע כדי לחלץ אותה, הדבר עזר לה לשרוד ולשמור על תקווה ושפיות בכל אותו זמן עד שבחסדי שמים ניצלה!

הדמיון משמש אותנו גם על מנת לעזור לאנשים במצבים נפשיים שונים ולרכך את סבלם. דבר זה נעשה על ידי מה שנקרא ‘דמיון מודרך’. בדמיון מודרך המטפל מביא את האדם העומד מולו בתהליך מסוים למחוזות חדשים. המטופל שקוע בדמיונו על פי הנחיית המטפל, ומתוודע לתמונות ולציורים שונים בנפשו. המטפל מוביל את המטופל מתוך מצב זה לראיית אותם מצבים מנקודת מבט מכילה ובריאה יותר, המשפיעה ומנווטת את חייו באופן חיובי גם לאחר שהופסק תהליך הדמיון המודרך!

כלי זה המשמש בעלי מקצוע יכול להעניק, ברמה מסוימת, גם לנו כהורים את האפשרות לנווט את ילדינו באמצעות הדמיון לצורך של קרבה ושל אהבה לקיום המצוות.

אתאר לפניכם את התרגיל הבא, ואתם כמובן מוזמנים לפתח ולהשתמש בו כרצונכם:

ניתן לשאול ילדה “אולי את זוכרת מצווה יפה שעשית היום?”, נניח שהילדה תענה שהיא ויתרה לחברתה על הבובה בפינת הבובות בגן. אמא יכולה להגיב: “את כזאת ילדה מיוחדת, שמצליחה לוותר כל כך יפה. מה הכי היית רוצה שד’ ייתן לך שכר על המצווה היפה הזאת בגן עדן? בואי תנסי לדמיין משהו שהיית רוצה”. – עדיף לעשות זאת בעצימת עיניים, להגיד שעכשיו כאילו חולמים חלום, אמנם ישנם ילדים שחוששים מכך, הדבר גורם להם תחושה של מעין איבוד שליטה ולכן זו לא חובה, אבל בהחלט עדיף!

הילדה עונה: “ארטיק כזה גדול וטעים”, אמא ממשיכה את הדמיון “ארטיק? באיזה צבע? באיזה טעם? באיזה גודל בערך?” הילדה עונה ואמא אומרת: “את יכולה להגיד עוד דברים, הרי לד’ יש את הכול!”

הילדה אומרת, נניח: “טוב, אז גם שמלה כזאת יפה בצבע ורוד”

אמא: “מה, כמו של נסיכה?” הילדה: “כן, כן”

אמא: “ואולי עוד איזשהו משחק מיוחד?”

הילדה: “כן גם בובת תינוק מתוקה!”

אמא שוב מקשה: “וזהו? את יכולה להגיד עוד דברים שאת רוצה!”

הילדה – “כן, גם עגלה!”

כדאי להמשיך ולפתח את השיחה באופן דומה לדברים רבים ככל היותר. לבסוף אמא תאמר: “כמה דברים ביקשת?… הרבה, נכון?”

הילדה תענה כפי הנראה שכן… כעת אמא תשתמש בכך ותסביר: “את יודעת שהשכר שמקבלים מד’ בשמים, הרבה הרבה יותר גדול? שכל הדברים המיוחדים שרצית הם כמו דבר כזה קטנצ’יק, קטנצ’יק… (רצוי להראות בתנועת יד), לעומת השכר שבאמת תקבלי על המצווה הנפלאה שלך.”

האופן של שיחה כזאת, שההורה מנווט בה את הילד דרך עולם הדמיון, יוצר התלהבות וחשק אצל הילד בהתייחסותו למצוות. כדאי לנסות.

על הכותב:

מעוניינ/ת לקבל חוות דעת מקצועית חינם על הדרך שלך להצליח?

מאמרים מומלצים נוספים מהמחבר:

הנחיית סדנאות

סדנאות- למי הסדנאות מיועדות? הסדנאות הבאות מיועדות לנשים הסובלות מרגשי נחיתות וחוסר ביטחון ביחס לחברה בכלל או ביחס לדמות מסוימת בפרט. כפי

תקשורת בונה

בשבוע שעבר התוודענו לחשיבות ההתפתחות של יכולת הביטוי הרגשי וכיצד הדבר מתחיל כבר בשלב מוקדם אצל התינוק הקטן. כעת ננסה להכיר נקודות

גשר שמוביל אל החופשה…

לסיום נוסיף זמנים מיוחדים, אשר את הזיכרון מלווים במשך שנים. בהם גם ניתן להשלים פערים רגשיים. חופשה! רבים מאתנו חווים את החופשה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אפשר לעזור?

זה התפקיד שלנו!

השאירו את מספר הטלפון שלכם, ואנחנו נחזור אליכם לייעוץ בחינם!

חני 0527155401