תם עידן החינוך

‬ מאת הרב אלחנן קרביץ שם הכותב יעודכן בקרוב במערכת הרמ"א (או"ח סי' רכה ס"ב) כותב: יש אומרים שמי שנעשה בנו בר מצוה יברך, ברוך…

קרא עוד »
מעוניינ/ת לקבל חוות דעת מקצועית חינם על הדרך שלך להצליח?

מאמרים נוספים

ההתמודדות עם ילדים (ד)

Share on facebook
Share on twitter
Share on whatsapp
Share on email

כאשר משהו לא טוב קורה, טבעי שהוא יכאיב, ידאיג ויעורר פחד וחרדה. לכן חיוני לתת לכל הרגשות הללו לעלות על פני השטח בצורה משוחררת וזורמת, בלי לקטוע אותם ובלי להשתיקם. עלינו להיות מוכנים לכל תגובה של הילדים: בכי, כעס, השתוללות, רטינה על מר גורלם וכדומה. זה לגיטימי – וגם בריא מאוד! חייבים לאפשר להם להוציא את רגשות החרדה והבהלה שלהם, וככל שנקבל זאת בהבנה, כך ייטב ויוקל להם בהמשך.

רק כאשר הם "יוציאו הכל" וירגישו שנותנים לזה לגיטימציה ורואים זאת בצורה מכובדת ומתחשבת, יש סיכוי שהחוויה לא תהיה טראומטית והאירוע לא ישאיר עליהם חותם שלילי לכל החיים!

כל תגובה רגשית לגיטימית. גם שתיקה ואי רצון של הילדים לדבר עמנו על מה שהם חושבים. יש אנשים שזקוקים לזמן ומבקשים להיות לבדם ולשקוע במחשבותיהם, כדי לעכל ולהפנים את המצב. חובה עלינו לאפשר להם את הקצב הנחוץ להם, אך עלינו להשאיר להם דלת פתוחה ולהיות זמינים, כדי שיוכלו לפנות אלינו כאשר ירגישו צורך לדבר או לברר משהו. אסור להתווכח עם הילד ולהכריח אותו לספר להורים מה בדיוק הוא חושב ומרגיש – כפי שראיתי הורים שנהגו לעשות. כפייה כזו אינה גורמת לו לספר לנו את האמת, אלא רק מוסיפה לחץ על לחציו, מבלבלת ומביכה אותו עוד יותר, ובסופו של דבר, אף מגבירה את כעסו ואת תסכולו.

אין ספק שנכון וחשוב ללמד ילדים ש"אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה" (חולין ז ב) ושהכל נעשה בחשבון, גם אם לא תמיד אנו מבינים את דרכיו יתברך שמו. ילדים מסוגלים להבין ולקבל זאת במידה זו או אחרת. אבל בשום פנים ואופן, אין לדכא את רגשות הילדים ולומר להם מה הם "חייבים להרגיש" – משום שהם "גיבורים", או משום שהדת והמצפון מחייבים. אין "רגשות נכונים" ו"רגשות לא נכונים". מה שהם מרגישים, אמת ויציב, לגיטימי ומותר – אף אם היינו רוצים לפגוש אצלם רגשות אחרים.

אסור לנזוף בהם ש'כיהודים, אסור לנו להתלונן ואנו חייבים לקבל הכל באהבה' ולדרוש מהם לצאת בריקוד סוער ונלהב על החסד שעשה עמנו הקדוש ברוך הוא בהעניקו לנו ניסיון זה (כפי שסיפר לי אחד, שאמו ניסתה להכריח אותו לשמוח עם האסון שקרה לאחיו, כדי לחנכו לקבל ייסורים באהבה). איזו שטויות ואלו הבלים, איזו טעות איומה ואיזה חוסר התחשבות. וכי אנחנו נוהגים כך כשנופל עלינו אסון?! וכי אנחנו לא המומים, מזועזעים ומוצפים בחרדות ובפחדים מפני הבאות?! אם אי מי הצליח להגיע לדרגה גבוהה זו, אשרי לו ואשרי חלקו, אבל האם בשל כך הוא יכול לתבוע זאת מן הילדים הרכים?! האם עליו לחנך אותם לקבלת ייסורים באהבה, דווקא עכשיו, ברגע הראשון שהם שומעים על אסון המזעזע את כל הקרקע שעליה הם עומדים?!

לא ולא. באמצעות הפעלת רגשות אשם ואזהרות, אי אפשר לחנך ילד לקבל את גזירותיו יתברך שמו באהבה. זוהי עבודה קשה ומפרכת, שיש להשקיע בה מחשבה והתמדה. דבר אחד ברור בלי שום ספק – אי אפשר לעשות זאת בכוח. שום ילד לא ירגיש מאושר רק משום שאמרנו לו שכך הוא מוכרח להרגיש. לא כך זה נעשה, לא עמנו(!) וודאי שלא עם ילדינו הצעירים.

רק אחרי שמדברים עמם הרבה ואחרי שמקשיבים ונותנים להם להוציא את כל מה שבלבם, והם נרגעים, אפשר לספר להם גם על מדרגות של קבלת ייסורים באהבה, שגדולי ישראל הגיעו אליהן. גם אז, יש להציג זאת כעובדה, כאפשרות נוספת, נעלה עד מאוד, ולהשאיר לילד את הבחירה לחשוב על הדברים ולהפנים אותם.

ישנן דרכים נוספות לחנך לקבלת הייסורים באהבה, ולא כאן המקום לפרטן, אבל ישנה דרך אחת שחשוב להזכירה: במקרה שאנו אכן מקבלים באמת ובתמים את גזירת הבורא ברוך הוא באהבה, מן הראוי להסביר לילדים איך אנו מנסים להתמודד עם מה שקרה ואיך אנו מפרשים זאת – לא כדרישה בוטה מהם לנהוג כמונו, אלא כהצגת אפשרות אחרת, שאפשר ואף כדאי לנסות לאמצה.

ביעילותה של גישה זו, נוכחתי במקרים רבים שבהם אנשים מרי לב שיתפו אותי במחשבותיהם, ובמקום להסביר להם מה לא טוב בצורת החשיבה שלהם, סיפרתי להם על אחרים שהתמודדו עם אותן בעיות בצורה אחרת, טובה יותר, וציטטתי באוזניהם משפטים ששמעתי מאחרים, על הדרך שעזרה להם להחזיק מעמד ולעבור קשיים כאלה, בצורה הראויה לכל שבח. כל זאת, בלי להשוות ובלי לדרוש זאת מהם, רק כגילוי של פן נוסף, של אפשרות נוספת. במקרים רבים הועילו דברים אלו, ושבורי הלב שלא ידעו איך להתמודד, החליטו לנסות לאמץ את דרכי התמודדות האלה.

אם גם אנו, המבוגרים, עדיין שקועים בסערת ההתמודדות הרגשית (זה טבעי ולגיטימי!), נוכל לעזור לילדים (ולעצמנו) אם נשתף אותם בקשיים שלנו. אמנם אין צורך לפרט ולהראות להם את כל מה שאנו מרגישים, אבל חלקית, זה ודאי נכון ונבון. כאשר הילדים ישמעו מפינו, שגם אנו עצובים, מודאגים, סובלים מקשיי ריכוז ומחוסר יכולת להסיח את הדעת מן האסון, ואפילו לבכות (כן. לבכות!) – יקבלו רגשותיהם (מכל סוג) לגיטימציה, ובכך נגמול עמם חסד שלא ישכחוהו כל ימי חייהם! נלמד אותם להיות אנושיים – ולא להרגיש רע עם זה!

אם "דוגמה אישית" חיונית בחינוך הילדים השגרתי, על אחת כמה וכמה היא חיונית כאשר מדובר בהתמודדות עם קשיים בחיים. אם אנו מעמידים פני גיבורים ומעלימים מהם את הקשיים שאנו חווים, וגרוע מכך – אם אנו משקרים להם ומצהירים שאנו מתמודדים בקלות, אנו לא רק מאבדים את כבודנו העצמי – במקרה שהם לא מאמינים לנו, אנו לא רק מסתכנים בכך שהם יגיעו למסקנה המוטעית שאנו אטומי לב ושלא אכפת לנו מה שקורה, אלא אנו מחמיצים הזדמנות פז לחנך את הילדים וללמד אותם פרק בהלכות התמודדות בחיים!

חשוב מאוד להצהיר באוזני הילדים, שגם בהמשך, כל אימת שהם ירגישו צורך וירצו בכך, הם יוכלו לחזור ולשאול אותנו כל מה שהם רוצים, ולדאוג לכך שבאמת נהיה זמינים להם גם בהמשך. יש לעשות כל מאמץ אפשרי, כדי שהם לא יחששו לחלק עמנו את חוויותיהם, וכדי שירגישו משוחררים לשתף אותנו במה שהם חושבים ולומדים מן המצב.

דבר נוסף שבכוחו להקל על הילדים הוא חיזוק תחושת הערך שלהם בעינינו והביטחון שלהם במחויבותנו אליהם. אם אנו מצהירים באוזניהם שאנו אוהבים אותם ורוצים בטובתם, ושאנו מוכנים לעזור להם ולעשות כל מה שיידרש כדי להקל עליהם, אנו תורמים לתחושת הביטחון שלהם. איננו צריכים להתחייב מראש לעשות כל מה שהם רוצים ולהיענות לכל בקשותיהם, אבל אם הם ידעו שאנו מוכנים לשקול ולהביא בחשבון את בקשותיהם, כדי להקל עליהם, אז אפילו במקרים שלא ניענה להם, אם הם יראו שאנו שוקלים את הדברים ולא מסרבים להם בצורה אוטומטית, הם ירגישו נוח יותר ובטוח יותר.

אם נשים לב לנקודות האמורות, אין ספק שנוכל בעזרת ה' להקל על הילדים במידה רבה, וכל חכם יעשה בדעת, לשקול מתי לשים דגש על עצה או גישה מסוימת, ואיך ליישם אותה.

גישה מתחשבת זו, אינה "מתכון לשעת חירום" בלבד, למקרה שהאסון דופק על חלונות ביתנו, אלא היא הגישה הנכונה ביותר ביחס לכל צורכיהם הרגשיים של הילדים, גם בחיי היום-יום.

ולסיום, חשוב לזכור, שלילדים כושר הישרדות גבוה במידה רבה מזה של המבוגרים. כן. הילדים "החלשים", יש בהם יצר חיים חזק ובריא, והם ימשיכו לבלוע את החיים בשקיקה ולהמשיך במשחקיהם ובעסקיהם הרבה יותר מהר ממה שנדמה לנו. כל זאת בתנאי שנקפיד על ה"סור מרע" – שלא "לנקב" להם את הצמיגים ולא להוציא להם את האוויר מהגלגלים, וכמובן גם על ה"עשה טוב" – שנדאג "לשמן להם את הצירים" באמצעות דאגה כנה לצורכיהם ולרגשותיהם, ובאמצעות המוכנות לדבר עמם ולהיות זמינים להם כל אימת שיזדקקו לכך. אז, בעזרת הנותן לעייף כוח והרופא לשבורי לב, הם ימשיכו את החיים ויתפתחו הלאה. בזכות התמיכה שניתן להם, אף אם יותיר בהם האסון נזק, הוא יהיה מינימלי, וסיכוי רב להם לצאת מן ההתמודדות הקשה מחושלים, מוכנים ומזומנים להתמודדות הבאה, שה' יעזור שתהיה קלה, אבל בחיים כמו בחיים…

על הכותב:

מעוניינ/ת לקבל חוות דעת מקצועית חינם על הדרך שלך להצליח?

מאמרים מומלצים נוספים מהמחבר:

ההתמודדות עם ילדים (ג)

קום ועשה! כאשר קורה אסון, מכל סוג שהוא, וזו רק שאלה של זמן עד שהילדים יקלטו: במקום לחכות או לסמוך על כך

ההתמודדות עם ילדים (ב)

כל החושים דרוכים וערניים… כאשר קורה אסון רח"ל בסביבה הקרובה, אחת הטעויות החמורות והאומללות ביותר של הורים היא, ההשערה שהילדים אינם חשים

ההתמודדות עם ילדים (א)

שאלות ותשובות ילדותיות… מטבע הדברים, הורים שפויים מנסים לגונן על ילדיהם הרכים מכל פגיעה ונזק, ולכן הם יעשו כל מאמץ כדי לחסוך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אפשר לעזור?

זה התפקיד שלנו!

השאירו את מספר הטלפון שלכם, ואנחנו נחזור אליכם לייעוץ בחינם!

חני 0527155401