ילד שאינו יודע

בשבוע שעבר כתבנו שאדם שבע אינו מחפש אוכל, אדם בריא לא מחפש משכך [משכיח] כאבים, אך הרחבנו בעיקר בנושא שביעה נפשית, רגשית, חווייתית. במאמר זה אני רוצה

קרא עוד »

ילד שאינו שבע

אין צורך להיות פיקח גדול בכדי להבין ש: אדם שבע אינו מחפש אוכל. אדם בריא לא מחפש משכך [משכיח] כאבים. ומתוך כך אנו יכולים להבין, שכאשר הילד

קרא עוד »

אהבה עצמית

חלוקת המאמר חלק ראשון של המאמר מיועד [בעיקר] לגברים אהבה עצמית, איך לא, נושא בעל קונוטציה שלילית, נחשב בעינינו כדבר פסול ומתועב. רק כאשר אנו

קרא עוד »
מעוניינ/ת לקבל חוות דעת מקצועית חינם על הדרך שלך להצליח?

מאמרים נוספים

ההתמודדות עם ילדים (ב)

Share on facebook
Share on google
Share on whatsapp
Share on email

כל החושים דרוכים וערניים…

כאשר קורה אסון רח”ל בסביבה הקרובה, אחת הטעויות החמורות והאומללות ביותר של הורים היא, ההשערה שהילדים אינם חשים את המתרחש בבית ואת העובדה שדבר מה מטריד את מנוחת ההורים.

לילדים יש “אנטנות” רגישות מאוד, והם קולטים את המתרחש בסביבתם, הרבה יותר טוב ממה שאנו מעלים על דעתנו. הם רואים בדיוק מה מעסיק את ההורים, שומעים היטב על מה אמא מדברת בטלפון עם אחותה, עם גיסתה ועם שכנתה, ויודעים – יותר ממה שההורים היו רוצים שידעו – עד כמה קיום המצוות, למשל, חשוב בעיניהם, ומה באמת מעניין אותם בחיים (ומכאן חשיבות הדוגמה האישית בחינוך).

כאשר משהו קורה במשפחה וההורים מנסים להסתירו מתודעת הילדים, סיכוי רב שהילדים יקלטו שמשהו קורה, הרבה יותר מהר ממה שההורים משערים. כאשר שדכנים מתחילים להתקשר להציע שידוכים לבן או לבת, לא יועיל מעבר מהיר לחדר אחר כדי להעלים מציאות זו. סגירת דלת תועיל אולי, שפרטי ההצעה לא יגיעו לאוזני הילדים, אבל אין ספק שמהר מאוד יבינו הילדים במה מדובר. ילדים ערניים יקלטו כל תנודה ויבחינו בכל קריצת עין, הנהון, תנועה המרמזת על סודיות ופנים המביעות דאגה או חרדה – הרבה יותר טוב ממה שאנו סבורים.

אין כוונתי לומר, שמסיבה זו יש לשתף את הילדים ולגלות להם הכל, אלא להעיר על עצם העובדה, שהם קולטים שמשהו מתרחש, לפני שאנו יודעים שהם קלטו זאת. כאשר משהו חריג ויוצא דופן קורה, כמעט בלתי אפשרי שלא תהיה לו השפעה – אפילו כלשהי – על התנהגות ההורים. במידה זו או אחרת, הם נעשים עצבניים, קצרי רוח וחסרי סבלנות יותר מן הרגיל, והמציאות מלמדת, שכל הפרעה של השלווה והשגרה בבית ובהתנהגות ההורים, נקלטת בחושיהם החדים של הילדים, ה”מריחים” שמשהו מתבשל, שמשהו אינו כתמול שלשום. די להם להבחין בדמעה קטנה בזווית עינה של האם, בזמן שהיא לא רגילה בכך, כדי לקלוט שהפעם “זה רציני”.

ככל שהמצב הזה יימשך וייעשה שגרתי ושכיח, כך תתגבר דאגתם של הילדים יותר.

כל שכן וקל וחומר, כאשר הדבר הנורא שקרה הוא “סוד גלוי” (אישה שאחרי לידה חזרה הביתה בלי התינוק, אחד ההורים עבר ניתוח, וכדומה), ואיש אינו מעלה בדעתו לשבת עם הילדים ולספר להם את אשר קרה. כאשר הילדים אינם מעיזים לשאול ולברר, הם ישתקו – אך יתחילו “לחלום בהקיץ” ולדמיין כל מיני תסריטים מטילי אימה ומעוררי דאגה וחרדה; הם יהיו שקועים בחלומותיהם באמצע השיעור בכיתה, ובמקרים קיצוניים, כאשר המצב ילך ויחמיר חלילה, הם יפסיקו אט אט לשחק עם החברים בזמן ההפסקות, ייסוגו ויסתגרו עם עצמם, עד שיהיו לאסירים הלכודים בעולמם הפנימי, המוצף במחשבות מחרידות.

הטעות הקשה של ההורים הסבורים שהילד קטן מדי והוא אינו חש במתרחש, עלולה לעלות להם ביוקר, מאחר שבניגוד למבוגר, שהוא כבר יציב ומסוגל לספוג זעזועים כאלה או אחרים, הילד הצעיר, הנמצא בתהליך של התפתחות, שביר ורגיש מאוד, וכל אירוע טרגי או טראומטי עלול להשאיר בנפשו חותם שילווהו במשך כל ימי חייו!

עלינו גם לזכור ולא לשכוח, שזווית הראייה של הקטן שונה לחלוטין מזו שלנו. שכלו עדיין אינו מפותח דיו ותפיסתו חסרת כל פרופורציה למציאות. משום כך, בדרך כלל, פחדיו וחששותיו שונים לחלוטין מאלו שאנו חושבים עליהם או בכלל מסוגלים להעלות על דעתנו. אם לא מדברים עמו ומסבירים לו את המצב, אלא משאירים לדמיונו הפרוע והילדותי להסיק מסקנות לא מבוקרות, הוא עלול להיפגע בצורה חמורה.

אני המום ומזועזע בכל פעם מחדש, כאשר אני פוגש אנשים מבוגרים שעברו טראומות קשות בגיל הילדות: אח שנפטר בילדותו ממחלה קשה, ה’ ירחם; הורה שנספה בצורה טרגית בתאונת דרכים; אח או אחות שעברו גירושין קשים ומכוערים, שגרמו לבית כולו להיות כמרקחה ולהורים לשקוע בסערה נפשית ממושכת; הורה עסקן שהושמץ בשער בת רבים, בצדק או שלא בצדק ועוד. הסערה הורגשה בבית, אבל ההורים התלחשו בסודיות וסגרו את הדלתות כדי לשוחח בטלפון, ומעבר לדלת, קלטו הילדים “רק” צעקות עמומות. איש לא טרח לדבר אתם ולו מילה אחת(!) על העניין, ודאי שאיש לא טרח להסביר להם את המתרחש, לפחות בקווים כלליים, ועל אחת כמה וכמה שאיש לא הדריך אותם כיצד להתמודד עם השמועות שישמעו ברחוב ועם שאלות שיפנו אליהם אחרים במטרה לברר מה קורה או להציק להם. שום כלום. איש במשפחה לא הביט לעברם ולא התייחס למה שהם מרגישים[1].

יש ילדים שזכו באח או באחות שהיו קרובים אליהם מאוד, וכך הם יכלו לשוחח עם מישהו “מבפנים” על מה שקורה בבית. “פתרון” זה לוקה בחסר, כיוון ששני האחים גם יחד חסרים את הידע הנכון והמתאים, אבל יש בו נחמה פורתא ביחס לילדים שהיו צריכים להתמודד לבד ממש, בלי שום יכולת להחליף עם מישהו אף מילה אחת על מה שקורה אצלם ומטריד את מנוחתם.

גרועים מאלו, הם המקרים שבהם ההורים, לא זו בלבד שאינם רואים צורך לדבר עם הילדים ולהרגיעם, אלא הם מזהירים אותם ומאיימים עליהם שלא יעזו לדבר עם אחרים אף מילה אחת בנושא וישמרו בסוד את כל מה שהם רואים!

מעשה שהיה

הנה אחד הסיפורים המזעזעים ביותר, שאני נזכר בו בעת כתיבת שורות אלו:

אמו של ילד קטן כבן שמונה חלתה באותה מחלה, ה’ ירחם, ונזקקה לטיפולים קשים ומרים. האב לא יכול היה להסתיר זאת מאנשי ביתו, אך הוא ניסה להסתיר זאת מאנשים אחרים, ועל כן הזהיר את בנו “שלא יפתח את פיו” ושלא יספר לאיש על המתרחש בבית. הכל “מוכרח” להישאר בסוד!

הילד המסכן ידע שאמו חולה מאוד ושסכנה נשקפת לחייה. הוא לא ידע אם היא תחיה או תמות ח”ו, ומדי יום, בשובו הביתה, לא ידע למה לצפות – מה עלול לקרות עמה היום, ואיך זה ישפיע עליו ועל הבית מחר. הוא ראה שהיא אינה מסוגלת לתפקד ונראית כמו צל אדם, הוא קלט היטב את החרדה ואת הפחד שבעיני אביו, אבל בתלמוד תורה ובחוץ היה עליו לתפקד כאילו הכל רגיל, נעים וטוב.

אין פלא שהוא התחיל לחלום ולבהות באוויר במהלך השיעור בכיתה, שהוא הפסיק לצחוק ולשחק עם חבריו, שהוא הלך והתבודד, שהברק כבה בעיניו והחיוך נמחה מעל פניו. הוא פשוט הלך ודעך.

המלמד, שהתחיל לקלוט שמשהו עובר על הילד, החליט להזמין את ההורים לשיחה. מובן שהאב הגיע לבדו. כאשר סיפר לו המלמד על מצבו של הילד, פרץ האב בבכי מר ושפך את לבו על הגיהנום שהם עוברים בבית מאז שחלתה זוגתו, ועל מצוקתם הקשה הנוספת – המאמץ לתפקד ולהסתדר “כאילו לא קרה כלום”, מאחר שהם נזהרים שלא לספר לאיש, אף לא לבני המשפחה המורחבת, על מחלתה של האם.

ריבונו של עולם! איזו טעות איומה, לתת לילד לשאת “מטען נפץ” כזה לבד. איזה חורבן והרס נפשי הם גרמו לנפשו הרכה והצעירה – אף אם בתום לב ומתוך חוסר ידיעה והבנה באשר לדרך ההתמודדות הנכונה – להם ולילדיהם[2].

[1]     כהערת אגב, נכון להוסיף כאן, שכשם שרבה חשיבותה של פתיחות ושיחה עם הילדים בשעה שאסון מתרחש חלילה או בשעה שהבית עובר זעזוע, כך, ואף יותר, רבה חשיבותה של שיחה פתוחה כאשר הילדים עצמם עוברים משהו חריג – חד פעמי או קבוע. פגשתי מקרים רבים של אנשים שסבלו ממחלות, עד כדי נכות פיזית קבועה (גמגום קשה, צליעה או פגם אחר גלוי ובולט לעין) או חולשה כמו קשיי למידה וכדומה, ופיתחו תסביכים רגשיים קשים, אך ורק משום שאיש לא טרח לשאול אותם מה הם חושבים על מצבם ואיך הם מרגישים עם עצמם, ואיש לא לימד אותם איך להתייחס לחולשתם ולמגבלתם.

[2]     לעצם השאלה והדילמה אם לפרסם את המחלה או להסתירה, הקדשנו בהמשך הספר פרק בפני עצמו: ‘לספר או לא לספר?’.

על הכותב:

מעוניינ/ת לקבל חוות דעת מקצועית חינם על הדרך שלך להצליח?

מאמרים מומלצים נוספים מהמחבר:

ההתמודדות עם ילדים (ד)

כאשר משהו לא טוב קורה, טבעי שהוא יכאיב, ידאיג ויעורר פחד וחרדה. לכן חיוני לתת לכל הרגשות הללו לעלות על פני השטח

ההתמודדות עם ילדים (ג)

קום ועשה! כאשר קורה אסון, מכל סוג שהוא, וזו רק שאלה של זמן עד שהילדים יקלטו: במקום לחכות או לסמוך על כך

ההתמודדות עם ילדים (א)

שאלות ותשובות ילדותיות… מטבע הדברים, הורים שפויים מנסים לגונן על ילדיהם הרכים מכל פגיעה ונזק, ולכן הם יעשו כל מאמץ כדי לחסוך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אפשר לעזור?

זה התפקיד שלנו!

השאירו את מספר הטלפון שלכם, ואנחנו נחזור אליכם לייעוץ בחינם!

חני 0527155401